בניין בית

יום אחד בראשית דצמבר של שנה שעברה, עלינו, הילדים ואני, על אוירון, וטסנו לפריז לראות הופעה של לילי אלן.

חודשיים קודם לכן הלכתי ברחובות אותה פריז וראיתי פוסטר שמספר על הופעה של אותה לילי אלן ונזכרתי ששחר, שעבד איתי פעם, נורא אהב אותה, ונזכרתי ב״Fuck You Very Much״ וחשבתי שזה יהיה חביב שנראה אותה אז קניתי כרטיסים, ונסענו.

היה יופי. העיר, שהיא אחת הטובות, הסבירה לנו פנים, וגם לילי, שגם היא אחת הטובות, תרמה את חלקה, והיינו שמחים וטובי לב.

ובראשון בבוקר, למחרת ההופעה, הצעירים יצאו לשוטט לבד לכמה שעות, כי אני הייתי צריך לשבת בדירה פריסאית מסויימת ולהעביר משם בעזרת פלאי הטכנולוגיה פרזנטציה בפני כמה נציגים של ממשלת גרמניה וכמה של עיריית תל אביב, למיתוג מרכז העיר הלבנה, הלא הוא בית ליבלינג, שנפתח הערב בחגיגות גדולות.

הערב, זה אומר ה-19 בספטמבר 2019, ומי שיספור לאחור מאה שנה בדיוק, יידע שביום הזה ממש, בשנת 1919, נפתח בדסאו שבגרמניה בית הספר הראשון של הבאוהאוס, הלא הוא זרם העיצוב והארכיטקטורה המובהק ביותר של המודרניזם, וזה שהכתיב, כמעט לבד, את כל דפוסי העיצוב ותפיסות העולם שבאו לעולם מרגע היווסדו ולאורך כל המאה העשרים וגם במאה הזו שלנו.

כלומר, ראשיתו של דבר, שהיום חוגגים ברחבי העולם באופן רשמי מאה שנות באוהאוס, והעיר תל אביב, שמתגאה בהגדרתה הרשמית ״העיר הלבנה״, חונכת בבית ליבלינג, ברחוב אידלסון 29, מרכז לחקר, שימור, חינוך ובילוי, שמשולבים כולם בארכיטקטורה ועיצוב שנולדו בבאוהאוס והתפתחו בעקבותיו, שזה בעיקר מה שמכונה ״הסגנון הבינלאומי״. ואנחנו, אחרי שזכינו באיזה מכרז שעושים במקומות ציבוריים שכאלה, כבר עובדים המון המון זמן על מיתוג המקום ועוד כמה נגזרות עיצוביות שמתבקשות במקומות מעין אלו.

בפרזנטציה ההיא, הראשונה, שנעשתה מפריז, הצגנו ארבעה כיוונים למיתוג המרכז, שכולם היו תחת השם ״העיר הלבנה״, כפי שנוסח בדרישה של הלקוח, ואז, במעט חוצפה יידישאית, גם הסברנו מה הקושי הפוליטי בלקרוא למקום ״מרכז העיר הלבנה״, וגם הצענו להסב את שם המקום ל״בית ליבלינג״, על שם בעליו המקוריים, טוני ומקס ליבלינג, שבשבילם תכנן הארכיטקט דב כרמי את בניין המגורים בשנת 1939 והסברנו ונימקנו, והדבר התקבל ברוח טובה, וכך נהיה.

* * *

העבודה בשלב הסקיצות היתה חגיגה משותפת של כולנו בסטודיו, שפע הרעיונות והכיוונים, כמויות הסקיצות שנערמו וסוננו, היו פסטיבל פנימי ושמח של עיצוב גרפי. ימים שלמים התדיינו וניתחנו ובסופו של התהליך נברא לוגו שחלק נגזר מהצל שיוצרות המרפסות הרוחביות בשעות אחר הצהריים, וחלקו, המילולי, מאות שנבנתה אט אט, עד שנהייתה פונט משל עצמו.

השיטוט בבניין (ואני מציע לכולכם לשוטט בו יום אחד) לימד את כולנו, בעיקר דרך התחושות הבלתי אמצעיות, מה המשמעות של ארכיטקטורה בשיאה, שזה בעיקר אומר מה התחושה האנושית הפיזית המיידית כאשר קירות, פתחים, מעברים, חדרי שירותים, מטבח ומגורים ״נבראו״ לפי מידותיו של אדם וגורמים לו לחוש בנוח, ממש כמו בתוך בגד שנתפר למידותיו שלו ולא נקנה מן המוכן.

בטקסט ההקדמה לפרזנטציה כתבתי כך:

היישות הפיזית של הבניין, המבנה הקונסקרוקטיבי עצמו, ממש כמו של שאר הבניינים המקיימים את העיר הלבנה שהוא חלק ממנה, מן הראוי שייבחנו מבעד לעדשה של הפונקציונליות שלשמה נוצרו מלכתחילה – חיי האנשים שגרים בהם. בני האדם. כולנו.

אנחנו ישנים בבית, אוכלים בו, מוצאים בו מקלט מפני הגשם ומפני השמש הקופחת. אנחנו משחקים בו וקוראים בו ספרים. אנחנו גדלים בו בעצמנו ואז גם מגדלים בו דורות חדשים, אנשים צעירים. אנחנו יוצאים ממנו לעבודה ולחופשות ושבים אליו בסופם. אנחנו אוהבים בו ושונאים בו, צוחקים ורבים. לעיתים אנחנו נעולים בו או מחוצה לו בעל כורחנו, לעיתים אנחנו מרגישים לכודים בו ולעיתים בורחים ממנו. אנחנו חיים בו ומתים בו, ולאור כל אלה – החיים עצמם, אנחנו צריכים גם להביט בו ולהבין את משמעותו.

ולאור כל אלה גם עסקנו במלאכת המיתוג שלו.

אחרי המיתוג עיצבנו עוד המון דברים, החל משילוט הכוונה והתמצאות ברחבי הבניין, דרך מפות ועלונים לחלוקה למבקרים ועד – לראשונה בחיי הסטודיו – אפליקציה של ממש.

הקפצנו את העבודות השטנות ממחשב למחשב, ממעצב/ת למעצב/ת, כל אחד/ת מאיתנו הוסיף/ה את שלו/ה, אני אפילו לא זוכר כבר מי עשה מה. מי התחיל את הלוגו ומי חתם אותו. חוץ משיר שהאפליקציה נפלה עליה לבדה. אבל כולנו – שיר וחמוטל וטל ואיליה וקצת גם דידי ואני, עשינו במלאכה, ועכשיו תוצאותיה בעולם.

הכל כבר שייך למרחב הציבורי, משמש את כל המעוניין, את כולנו. כמו בית. מקבל חיים משלו ומפתח מערכות יחסים עם הבאים בשעריו.