[את חציו הראשון של הטקסט הזה העליתי בפייסבוק באוגוסט 2015, עם יציאתו של התקליט האחרון של הקליק. שלושה חודשים מאוחר יותר נפטר אלי אברמוב, הגיטריסט והמלחין של הלהקה ואחד האנשים היפים שהיכרתי, וזה החצי השני.]

הפסקול שלנו

הבוקר התעוררתי מוקדם רק כדי ללמוד שאלי אברמוב, הגיטריסט והמלחין של להקת הקליק ואחד האנשים היפים שהיכרתי, נפטר. מכל האפשרויות בעולם, זו אחת הדרכים הכי עצובות לפקוח את העיניים בבוקר

בסוף חופשה משפחתית, בשדה התעופה בברצלונה ביום ראשון אחד באמצע אוגוסט, כשעמדנו כבר בשרוול שמוביל לתוך המטוס כדי לחזור הביתה, הבטנו כולנו בהרהור בנגלה לעינינו. היו שם המון מטוסים של כל מיני חברות, זנבותיהם מעוטרים במיני עיצובים נאים, היו שם אנשים בסרבלים נקיים על משטחי אספלט עצומים, חלקם ישובים על כל מיני כלי רכב קטנים של שדות תעופה, שבא לך פעם אחת בחיים לנהוג באחד כזה, כאילו זה לונה פארק.
הכל היה נקי ויפה ושקט, ואז ראינו, על המסלול, שבעה או שמונה מטר מתחתינו, זרוקה לה לתפארת שקית ריקה של במבה.

במבה בום.

באמצע השדה הנקי והשקט של ברצלונה, איפה שמערכת הכריזה לא מתנפלת על הנוסעים פעם בכמה דקות, מבעד לרעש המים הנופלים ממזרקה קיקיונית והמולת דיוטי פרי היסטרית, האומרת – ׳מה שלא נקנה עכשיו לא יהיה לנו אף פעם׳, אפילו שכל בקבוק מטופש של ג’ק דניאלס בכל חנות בברצלונה או נפולי או קאן יותר זול כבר שנים מאשר בדיוטי פרי שלנו, שם ממש, בלב קטלוניה, היתה מונחת לה בבדידות מזהרת על המסלול שקית ריקה של במבה ציונית גאה.

אנדרטה לשבים הביתה.

* * *

הילאל ג’בארין ואוהד חדד, שני סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל שהיה לי העונג ללמד אותם וגם ללמוד מהם משהו, הגישו פרויקט גמר משותף העוסק בחיים שלהם, ושל כולנו, פה בארץ חמדת. אני לא אכנס לזה עכשיו ורק אקווה שכולכם תזכו לראות את הפרוייקט הזה או לפחות את הספר שהיה חלק ממנו, אבל יש להם שם איזו אמירה על כך שאנחנו בעצם רפובליקת במבה. ואני לא חושב ששמעתי הגדרה טובה יותר לישראל מהביטוי הזה אי פעם.

* * *

klik_vinil_cover

את אלי אברמוב, הגיטריסט וכותב הלחנים של הקליק, פגשתי וירטואלית בזמן קמפיין הבחירות של דעם לפני שלוש וקצת שנים. שנה אחר כך נפגשנו פיזית. הוא השמיע לי רצועות חדשות שהקליק הקליטו בשיקגו, ואמר שהעיצוב שלי צריך להיות התאום הויזואלי של המוסיקה שלהם.

אחר כך נהייתה דממה לאיזו שנה וחצי, וכשחשבנו שהכל יכול להיות הוא חזר פתאום, ביחד עם דני דותן, ואמרו שיאללה, מתחילים.

מהר מאוד התקליט נהיה באמת תקליט, ויניל, בנוסף לדיסק. ובאפריל הכל כבר היה בדפוס, ואחר כך גם בחנויות.

אני לא שומע רדיו אז אני לא יודע מה אתם שומעים שם, אבל אם התקליט החדש של הקליק לא נמצא באף פלייליסט, אז מוטב לכם שתבנו פלייליסט משל עצמכם.

אני שומע אותו באוזניות כבר קרוב לשנתיים. עכשיו יש לי שתי גירסאות – מה שאלי הביא לי בהתחלה, לפני מיקסים והכל, ואת התוצאה הסופית.

קצת אחרי שהם אהבו את העטיפה, דני צילצל וביקש שאעשה גם חוברת. “משהו שיהיה מלוכלך ונושך כמו שאני מקווה שהמוסיקה נשמעת”. אז לילה אחד התיישבתי ועשיתי וקיוויתי, וזה נפל על העיניים הנכונות. הייתי בדרזדן המופצצת, ועל שפת הים ותחת מצלמות השגחה ומול חלונות ראווה של רגליים תותבות וחיילי בדיל מפלסטיק והכל הכל נכנס ונכנס לעבודה במהירות מטורפת, ותוך כמה שעות סגרתי את הכל ואמרתי לעצמי שמוטב שלא אסתכל בזה כלל. ואז ההתלהבות של אלי ודני (דני: “הנקודה! הנקודה! איך הבאת את הנקודה בסוף הקליק!) רק הפיחה בי ובזה איזו רוח חיים שאני מקווה שנוכחת בתוצאה.

אבל העיצוב לא מעניין אותי כאן. את זה אני מראה כי זה החלק שלי. אני בעיקר גאה בו כי הוא עוטף התבוננות בהירה וחדה וכואבת על המציאות הישראלית, ותגובה חיה ובועטת אליה. וכמה שהמציאות יותר מציאות, התגובה מדוייקת יותר.

השבוע ראיתי שהאוזן השלישית העלו צילום של התקליטים לאינסטוש שלהם, אז זה אומר שהם בחנויות. רק אומר.

* * *

בעשרת הימים האלה שלא היינו פה, הספקנו כאן בארץ לשרוף בית על יושביו ולדקור אנשים ביום חגם ולשנוא כמו שאנחנו יודעים כאן. השנאה, עושה רושם, הופכת לאחת מתכונות היסוד של החברה הישראלית. איזה סמוטריץ’ הופיע בשמינו ודני דנון הגדיל את רדיוס הסיבוב שלו ברחבי האטמוספירה, או שזה סתם קיזוז עם הימין בתמורה למעבר של נירית ומיכאל לניו יורק.

לא הייתי בפסקול עשרה ימים וזה היה די נעים בסך הכל. בסוף התבאסתי מזה שאנחנו עומדים בכל מיני שווקים שהם שוק הכרמל של נפולי או ברצלונה, ואומרים אחד לשני “יו, תראה איזה משמשים יש להם”, “איזה זיתים!”.

אתם מבינים? מילא איזה קתדרלות, זה אין לנו, שינצחו. אבל אנחנו עומדים ומתפעלים ממה שהיה צריך להיות גם ברירת המחדל שלנו ובכל זאת צריך לנסוע מכאן אפילו בשביל אפרסק הגון. ועוד לא דיברנו על המחיר.

* * *

תודה לאלי ודני ולעובד ועודד על ההזדמנות. ההזדמנות.

הקליק.

* * *

clik_cd_12

תוספת מאוחרת: ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-24.11.2015, אלי אברמוב, המלחין והגיטריסט של הקליק, הלך לעולמו. וזה הפוסט שכתבתי כששמעתי את זה:

אתמול בזמן השיעור בבצלאל, נעם הראתה לנו קטע מראיון שנערך עם סולן הסקס פיסטולס, סיד וישס, כמה שבועות לפני שמת.
״איפה היית רוצה להיות עכשיו?״ שואל אותו המראיין.
״מתחת לאדמה״ הוא עונה, סיד וישס, עם כל הכאב שבעולם במילים שלו, בדרך ההגייה שלהן, בתנועות הראש.

אחר כך ראינו גם את איאן קרטיס מג׳וי דוויז׳ן, ואחר כך עברנו לייצוג של דמות האדם השחור בתרבות האמריקאית הלבנה, והלאה משם לכל מיני עניינים אחרים עד סוף השיעור.

הבוקר התעוררתי מוקדם רק כדי ללמוד שאלי אברמוב, הגיטריסט והמלחין של להקת הקליק ואחד האנשים היפים שהיכרתי, נפטר. מכל האפשרויות בעולם, זו אחת הדרכים הכי עלובות לפקוח את העיניים בבוקר. שכבתי במיטה, בחוץ היה עדיין חשוך לגמרי, ומשום מה עלתה בזכרוני בדיקת שמיעה שעשיתי פעם מזמן.

בניגוד לבדיקות ראייה, שבהן אדם יושב מול משהו ורואה אותו גם אם אינו מצליח להגדיר בוודאות מה הוא, בבדיקת שמיעה אתה סגור בחדר אקוסטי אטום לגמרי וחשוך, ששום צליל לא נשמע בו, ומולך, מעבר לחלון עבה עומד מישהו שמפעיל משהו, וכל מה שאתה צריך לעשות זה להרים את יד ימין או יד שמאל כדי לסמן בכל פעם שאתה שומע צליל כלשהו באחת האזניים בהתאמה. בהתחלה זה ברור לגמרי, אבל לאט לאט הצלילים הולכים ונחלשים, או מתדקקים, והאוזן שלך יוצאת ממקומה במאמץ לאתר משהו בריק הזה שבין עור התוף שלך לקירות הספוגיים שסביבך, עד שאינך יודע אם אתה מדמיין צילי צללים של קול בתוך ההיעלמות הזו או שבאמת יש שם איזו נוכחות של גל קול.

לא יודע למה זה עבר לי בראש בזמן שחשבתי על החיוך המתוק של אלי שנמחה עכשיו אל תוך השחור, אבל זה מה שהיה. והדממה של אלי קורעת עכשיו את עור הלב. אוף.

הקולר הכחול - בלו קולר - בלוג
הקולר הכחול - בלו קולר - צור קשר
הקולר הכחול - טסים לירח 2019
הקולר הכחול - בלו קולר - עבודות
הקולר הכחול - בלו קולר - אודות