אנחנו יכולים לחשוב מה שבא לנו על התנהגות המשטרה כאן, אבל לצאת להפגין כשהשלטון הקומוניסטי במזרח אירופה היה עדיין במיטבו, זה בטח לא היה טיול שנתי.
אלא שלפועלים במספנות גדאנסק לא היתה ברירה.
הם היו רעבים, וצודקים.
באחר צהריים אביבי אחד של שבת בסוף אפריל 1977, יצאה אקוצ׳נה וילפלור דה וינצ׳טי מביתה ושמה פעמיה לכיכר המרכזית של בואנוס איירס, פלאזה דה מאיו, עוטה לראשה מטפחת בד לבנה שאילתרה מחיתול בד של תינוקות, זה היה הרבה לפני המצאת הפמפרס. בכיכר, בה ניצב ארמון הנשיא, היא פגשה כמה חברות, כולן עוטות לראשן את אותו חיתול בד, ויחד הן נעמדו מול הארמון. שוטרים הגיעו למקום מעט אחר כך ודרשו מהן להתחפף מהמקום, המילה שהשתמשו בה בספרדית מקבילה ל-circulate באנגלית, אז הן התחילו לצעוד במעגל סביב הכיכר.
שישה חודשים קודם לכן, ב-30 בנובמבר 1976, נעלם יום אחד נסטור דה וינצ׳טי, בנה של וילפלור. כמו שאמא שלי אומרת ״כאילו בלעה אותו האדמה״.
אבל זאת לא היתה האדמה שבלעה אותו, זה היה שלטון חונטת הגנרלים שעלה בארגנטינה באביב 76, וכינה את עצמו ״התהליך לארגון־מחדש לאומי״. מעט אחרי עליית חונטת הגנרלים לשלטון, מה שלימים ייקרא המלחמה המלוכלכת, החלו אנשים להיעלם: פעילי שמאל, אנשי תקשורת, אקדמאים, סטודנטים. קודם מאות, אחר כך, לאורך השנים, אלפים. ב־1983, אחרי שנגמרה המלחמה המכוערת ההיא, היו חסרים במרשם האוכלוסין בארגנטינה כשלושים אלף איש. הם עדיין נעדרים.
ביניהם גם נסטור וחברתו באותם ימים, ראקל מאנגין, שניהם סטודנטים בשנות העשרים לחייהם כשנעלמו.
וילפלור חיפשה אחר בנה במשך חודשים אחדים, שאלה במשרדי הפנים וההגנה, במשטרה, שום זכר לא היה לבנה. לעומת זאת היא החלה לפגוש בזמן החיפושים נשים נוספות שמחפשות אחר ילדיהן, וככה למדה שיש פה סיסטמה, אז היא החליטה לצאת לרחוב כדי להביא את העניין לסדר היום הציבורי.
וככה זה נמשך עד 2006, 29 שנים.
וילפלור עצמה לא צעדה כל השנים האלה. בלילה של העשירי בדצמבר של אותה 1977, נעלמה גם היא מביתה. רק ב־2003 התברר שנחטפה, עונתה במחנה ריכוז של החונטה הצבאית, ואחר הועלתה לטיסת מוות, שם סוממה והושלכה למימי האוקיינוס. כמו עשרות אלפים אחרים.
השנים לא עשו אף אחת מהאמהות הללו צעירה יותר. רובן הלכו לעולמן אחרי שצעדו בכיכר מדי יום חמישי אחר הצהריים במשך עשרות שנים, מבלי שמצאו ולו פיסת מידע קטנה אחת על ילדיהן, שנעלמו אי שם בין סוף שנות השבעים לתחילת השמונים. במהלך השנים הפך מצעד האמהות הזה בפלאזה דה מאיו למפורסם בעולם כולו, מיליונים הצטרפו אליהן לצעדות של ימי חמישי בשלוש וחצי אחר הצהריים. סטינג כתב עליהן שיר.
אבל רגע על האיקונוגרפיה של המחאה הזו. האמהות האלה, לא היה להן דבר להפסיד עוד – ילדיהן נעלמו. מבחינתן, חייהן נעצרו עד היוודע גורל הילדים ולשם כך היו מוכנות לשלם גם בחייהן שלהן. הסימבול הזה של חיתול־הבד כמטפחת־ראש, היה פשוט הדבר המיידי והזמין ביותר שהיה להן, וגם המייצג המובהק ביותר של מאבקן, סמל לטיפול של אמהות בילדיהן הקטנים. שום איש קריאייטיב לא היה מעורב בדבר, אף משרד פרסום. והאייקון הזה הוא הסמל המדוייק ביותר של מחאה בהיסטוריה האנושית שלנו. זה, וה-nunca más, ״לעולם לא עוד״, שלהן.
* * *
עשרים ושמונה חודשים מאוחר יותר וכ־12 אלף קילומטרים צפון־מזרחית לפלאזה די מאיו, פוטרה יום אחד פועלת בשם אנה ולנטינולוביץ׳ מעבודתה במספנות לנין שבגדנסק, עיר נמל בצפון פולין, חמישה חודשים לפני יציאתה לגימלאות, בשל השתתפות בהתארגנות עובדים עצמאית, שהתגבשה עקב העלאת מחירי המזון ע״ השלטון הקומוניסטי בפולין.
פיטוריה של ולנטינולוביץ׳ היו האש שהדליקה מחאה שרחשה זמן רב מתחת לפני השטח בקרב עובדי המספנות. עשרות אלפים יצאו לרחובות להפגין, תוך שבועות הם היו קרוב למיליון וחצי. בראשם עמד פועל מספנות אחד – לך ולנסה.
לא היה קל להפגין בפולין של 1980. אנחנו יכולים לחשוב מה שבא לנו על התנהגות המשטרה כאן, אבל לצאת להפגין כשהשלטון הקומוניסטי במזרח אירופה עדיין במיטבו, זה לא טיול שנתי. אלא שלפועלים לא היתה ברירה, הם היו רעבים, וצודקים. ממש כמו האמהות של פלאזה דה־מאיו בבואנוס איירס.
לילה אחד, שבועות אחדים ארי שהתחילו ההפגנות בגדאנסק, יצר המעצב הפולני יז׳י ינישייבסקי את הסמל של התנועה. במכחול, בצבע אחד, כתב את המילה סולידריות, מורכבת מאיזו אבסטרקטיזציה של חזית אנשים צועדת, דגל פולין מונף על ידי המפגינים.
הסמל הזה נהפך במהרה לתג הזיהוי של המחאה בגדאנסק, כמו גם של איגוד הפועלים סולידאריות, שתוך שנים אחדות היו חברים בו למעלה מ־15 מיליון פולנים שלא היו שבעי רצון מהמשטר.
תשע שנים מאוחר יותר, נבחר לך ולנסה לנשיא הראשון של פולין הדמוקרטית, בבחירות החופשיות הראשונות מאז תום מלחמת העולם השנייה, ובכך שמו אזרחי פולין קץ לעידן הקומוניסטי.
הסימבול הזה, תוצר מובהק של אסכולת העיצוב הפולנית, הפך גם לאחד המייצגים המובהקים של אסכולה זו. כל המעצבים שעבדו בשירות התנועה והמהפכה האלה, עבדו בהתאם לרוח שהנחה ינשייבסקי. בולט במיוחד הפוסטר שעשה המעצב טומאש סרנצקי לקראת הבחירות ההן של שנת 1989, פוסטר שבו נראה גארי קופר מתוך הסרט ההוליוודי של ג׳ון פורד בצהרי היום (High Noon, 1952). כדי להבין את המשמעות של השימוש בסמל המערבון האמריקאי הזה, צריך לזכור שמדובר במרחב שהיה סגור בפני המערב במשך עשרות שנים, ושהכמיהה לחופש, אותו ייצגה ארצות הברית, היתה עצומה.
* * *
עוד מסע בזמן ובמרחב: 12 שנים ושלושה חודשים אחורה בזמן ו־1590 קילומטר דרום־מערבה על המפה – והנה אנחנו נמצאים ביפה שבמחאות – פריז, מאי 68. מאבק משותף של איגודי עובדים וסטודנטים הבעיר את רחובות העיר במשך 12 ימים בתחילת מאי, תבערה שהביאה בסופו של דבר להתפטרות הממשלה הצרפתית, בראשות דה־גול.
בצרפת כמו בצרפת, הפוסטר שסימל את המחאה יותר מכל, הראה דמות של בחורה צעירה, לבושה באופנתיות, זורקת אבן מאותן אלה המרצפות את רחובות העיר פריס, ותחתיה הכיתוב ״היופי נמצא ברחובות״ (la beauté est dans la rue). אבל האלגנטיות הזו של הפוסטר הספציפי הזה, היתה חלק ממהלך עיצוב מחאה אלגנטי הרבה יותר – חבורה של סטודנטים לעיצוב, עבדו יומם וליל במרתף הבוזאר, בית הספר הגבוה לאמנויות יפות של פריס, איפה שהיתה ממוקמת סדנת ההדפס של המוסד.
בימים הם כתבו סיסמאות ועיצבו/איירו פוסטרים, בשעות הערב היו מדפיסים אותם בדפוס רשת, ולפנות בוקר יוצאים להדביק אותם ברחובות העיר, כך שבשעה שהמפגינים התעוררו ליום מחאה חדש, החדירו הכרזות אנרגיה מחודשת בקהל.
Atelier Populaire הם קראו לעצמם, האטלייה של העם. היום הם כבר מיתולוגיה, כמה מהם היו בשנות השבעים והשמונים בין החשובים שבמעצבי צרפת. אבל את כל זה הם לא ידעו כשעבדו בשרות המהפכה, וזה גם לא היה חשוב להם. הם פשוט עשו את שלהם.
בגלל שלא ידעו כמה זמן תימשך המהפכה והאם תהיה להם אספקת חומרים, הם עבדו ״רזה״ – הדפיסו כל פוסטר רק בצבע אחד, והשתמשו בכל קופסאות הצבע שהיו ברשותם.
חמישים שנה מאוחר יותר, במאי 2018, ביקרתי בתערוכה לציון חמישים שנה למרד הסטודנטים. מעבר לתערוכה המרשימה כשלעצמה, כל רחובות העיר היו מכוסים בואריאציות על סגנון העבודה של האטלייה. מסורת.
חודשים אחדים אחרי מבול הנוסטלגיה למאי 68, בנובמבר 2018, התגלגלתי שוב לפריז. הימים היו ימי המהומות שמזוהות בתור ״האפודים הצהובים״. העיר היתה הפוכה, שבורה ומשותקת. המכתזיות של משטרת צרפת קשוחות הרבה יותר מאלה שלנו, וגם השוטרים עצמם. אבל גם המפגינים. בלי שלטים, בלי טקסים, אפודים צהובים ודגל המדינה.
ראיתי את פריז בוערת. כמו בספרים.
* * *
למחרת המעצר הברוטלי, הלא|חוקי והמופרך (״הטרדה מינית של הציבור״) של שושקה אנגלמאיר במהלך אחת מהפגנות ״בלפור״ (5.9.2020), צילצל אלי גואל פינטו מתוכנית הרדיו ״גם כן תרבות״, לשאול לדעתי על הגבלת חופש הביטוי האגרסיבית הזו בפרט, ועל היחס בין אמנות ושלטון בזמנים שכאלה בכלל (גם כן תרבות / כאן תרבות, 06.09.2020, דקה 1:02:50).
הוא תפס אותי באוטו, בדרכי לסטודיו של מעצבת אופנה שאני עובד איתה, בצפון הארץ. עצרתי בשולי הדרך בכביש שש וכיביתי את המנוע ואיתו גם את המזגן, כדי שלא יפריעו לשידור. היה חם.
״אז מילה לסיום״ אמר-שאל גואל בסוף הראיון, ״אלף שושקות בשבת הבאה בבלפור ישנו את התמונה?״
״מאה אלף״ עניתי לו.
* * *
כל הפגנה, מחאה, מהפכה או מרד, מכל סוג הוא, ישנן להם איזו התכוונות שבגללה קמים אנשים ויוצאים מבתיהם אל הרחוב, וישנו איזה מחיר שהם מוכנים לשלם כדי להשיג את מטרתם. וכדי ששני אלה גם ישיגו את מטרתם ישנו גם איזה וקטור, קו התקדמות, שאליו מכוונים. רק אז נכנס העיצוב־בשירות־המחאה לפעולה.
עיצוב כשלעצמו איננו כלום. רק המטרה נותנת לו תוקף. זה נכון לגבי העיצוב המושלם והמיתולוגי של שאנל 5, הבושם, שעיצבה קוקו שאנל בכבודה ובעצמה, בשנת 1925 (היכונו לחגיגות המאה, זה ממש אוטוטו), זה נכון לגבי קופסה של מלפפונים חמוצים במכולת, עטיפת ספר בחנות ספרים וגם לגבי פוסטר מחאה, סיסמה, סמל או כל פריט עיצובי אחר. תפקידו של העיצוב ״לעטוף״ את הנושא. לעיתים ליטרלי, לעיתים כתפיסה רעיונית.
וכשהמוצר מכוון־מטרה אז גם העברת המסרים שלו נראית ככה. וכשאיננו כזה, כנראה שיש ליוצריו ולמשתמשים בו את הלוקסוס להתקיים גם בלעדיו.
ומכאן יתר היצירתיות במחאה המקומית של החודשים האחרונים, הכל־כך־משעשעת ולעיתים ממש יפה – אנחנו לא רעבים מספיק. עדיין. למזלנו. זה נכון, הימים הולכים ונהיים פחות נוחים ומשהו מתרחש מתחת לפני השטח, והשילוב בין השניים, כולי תקווה, יבשיל ויצוף.
אבל זה לא יקרה בגלל שאנשים ישכילו להבין, אלא בגלל שלא תיוותר בידינו כל ברירה. וכשאין ברירה – כל מחיר משתלם, ואז נלחמים בכל מחיר. לא רק במוצאי שבת כשנוח ולא ביצירתיות, אלא בתכלית אחת ברורה שמאגדת תחתיה את כולם. להלן המאבק של הקהילה האתיופית, להלן הצעידה של אנשי עזה אל הגדרות, הישר לזרועות המוות.
״למה באמת המסיבה הגדולה שיש בה הרבה מיצגים והרבה צילומים מפריעה לך?״, גואל שאל.
״בדיוק בגלל שזו מסיבה״, עניתי לו.
* * *
בשבת האחרונה (3.10.2020) עמדה בכיכר הבימה עלמה צעירה עם מגאפון על עמוד קטן, מאלה שתקועים בשולי המדרכה. היא היתה פחות או יותר בגיל של הילדים שלי והיא החזיקה את המחאה בוערת ואת האנשים משולהבים, בקול חזק וברור ובאנרגיה מעוררת התרגשות. (הנה היא)
לפי שעה. את המגאפון, אגב, המשטרה עדיין שומרת לעצמה, משום מה.
הצעירה הזו, יותר מכל התחכמות מילולית על ביטוי בשפה העברית או שיר בתרבות המקומית, יותר מכל מדיטציה המונית, בגדי אסיר או מסכה של חייזר, היא מסמנת ומסמלת לנו את השינוי. את המצוקה האמיתית, שגורמת למאבק להתממש. אם יש לנו עתיד, העמידה הזו של נערה אחת ושל דומים לה מסמנת אותו, וגם את המאבק שעוד נכון לנו, יותר מכל סלוגן של יוסי שריד עליו השלום, ושל כל אחד מאיתנו.
* * *
״רוצים לחיות״, זה לא סלוגן, זו קריאה של מצוקה, ולא משנה באיזה פונט נסדר אותה, העיקר שאפשר יהיה לקרוא אותה בבירור.
