מופשט והפשטה

בשנת 1990 הגיע לבצלאל מרצה אחד מניו יורק, פיליפ ליידר (הנה לכם האיש ללא ויקיפדיה!). השמועות סיפרו עליו שהיה עורך ראשי של מגזין ארט פורום ומבקר אמריקאי ידוע, שנכנס ויוצא אצל הסטודיואים של פרנק סטלה, דונלד ג׳אד או הנס הופמן כאילו היו הדיזנגוף סנטר, לא כולל הבדיקה הבטחונית.

מאות אנשים נרשמו לקורסים שהעביר באותה שנה ראשונה. האחד נקרא – פיקסו, והשני אמנות מופשטת – מונדריאן וג׳קסון פולוק.

פיליפ היה מורה טוב מהמון בחינות. אבל זה היה בעיקר השילוב שבין אהבת האמנות לאהבת ההוראה, שעשה ממנו מורה גדול וממני מי שעד היום נוזל מהתרגשות בכל פעם שאני עומד מול טפטוף של ג׳קסון פולוק.

ושם, אצל פיליפ, למדתי את העיקרון המונדריאני שיאיר מדבר עליו בפודקסט שלו, שמופשט איננו הפשטה.

עוד הקדמה קטנה לפני שניגש לעניין, בשנת 1928 הוציא הסופר הגרמני אריך קסטנר ספר למבוגרים – פביאן. תת הכותרת שלו היא ״מקורותיו של בעל מוסר״ והוא מספר על אחד שטפלהולץ, שהוא ״גרפיקן״ בבית חרושת לסיגריות בברלין. מן הסתם השתמש המתרגם אפרים ברוידא בשנת 1931 במילה גרפיקן, משום שהמקצוע מעצב גרפי לא היה קיים אז באוצר המילים בעברית, ואף לא בלוחות הדרושים או בקרב מחפשי העבודה.

מאז אני אוהב להשתמש במילה הזו בבואי להגדיר את המקצוע שלי.

על כל פנים. שלא כמו אמנים, הנאלצים לסגל לעצמם או בוחרים לשייך עצמם לאסכולה כזו או אחרת, אצלנו, הגרפיקנים, אם קיים הבדל בעבודתנו בין הפשטה לבין מופשט, הרי שניתן להגדיר אותו על קוצו של וו:

ואנו נמצאים חופשיים לדלג בין השניים,  משל היינו בעיצומה של סעודה בה אנו אוכלים סושי וחומוס בו זמנית, זה לצד זה.

הנה למשל המעצב השוויצרי הגדול ג׳וזף מולר ברוקמן, מימין הוא עושה חומוס – הפשטה של משהו אחד למשהו אחר – רואים את הכתר המופשט, מתוך מפצח האגוזים (שלא לומר נאס קנאקר), הרי היה לו כתר בראש. ואילו משמאל – סושי. לא היה כלום חוץ מהדג במערומיו.

והנה עוד פוסטרים של מולר-ברוקמן. מופשטים כולם, מוזיקליים מאוד, אבל כאלה שאינם מחקים דבר מן העולם שמחוץ לשטח הפוסטר. כל כך מופשט הוא היה, ברוקמן, כל כך תמציתי, שאפילו את הקישוט של אותיות גדולות בתחילת מילים הוא מחק מעולם המושגים שלו, אפילו בטהובן, ברהמס ושומאן הפכו אצלו למילים מן השורה.

והנה ברוקמן בשיא ההפשטה של מעצב גרפי – עבודה טיפוגרפית בלבד, חפה מכל קישוט, והנה מולו הסופרמטיסט הרוסי קזימיר מלביץ׳, עם הציור ריבוע שחור וריבוע אדום, 1915.

והנה עוד צמד של ברוקמן ומלביץ׳, ואיתם אני אני רוצה להתחיל מסע קצרצר בן חמש נקודות, המבדילות באופן קטגורי בין אמנות לעיצוב, כולל משהו אישי בקצה.

תראו את פולוק ושלט ה״עצור״ שמולו. כל אחד משבעת המיליארדים ומשהו האנשים החיים על כדור הארץ, יכולה לחשוב מה שבא לו על  הקומפוזיציה האוטומטית הזו של פולוק, אבל כולם כאחד צריכים לחשוב בדיוק אותו דבר על שלט עצור, ומוטב גם שיפעלו בהתאם.

או אמן האבסטרקט הנפלא אלסוורת׳ קלי, למשל, ומולו איש עומד ואיש ההולך, במקרה זה מרמזור ברלינאי ממוצע.

או פרנק סטלה והסמל המראה סכנה של קרינה רדיואקטיבית.

האמנות מציעה דרור לדמיון והמחשבה, העיצוב מבקש הבנה חד משמעית של הדברים ופרשנות דומה אצל קהלו.

אנשים שומעים את המילה ״אמנות״ וחושבים על מוזה, מדמיינים לעצמם איזו הילה שיורדת מהשמיים ונחה על כתפי האמן, איזו קרן אור, ניצן של פרח. אנשים רואים עיצוב וצריכים לפעול בהתאם אליו – ״קנה אותי״ אם זה מוצר במכולת, ״הצטרף אלי״ אם זה פוסטר להפגנה, ״קפוץ לבקר״ אם זה פוסטר של פרנץ קראוס משנת 1935:

רותקו הוא ממש מקדש זן של האמנות המודרנית. ציוריו הם התגלמות הרעיון המדיטטיבי שהעולם המערבי יכול היה לחלום עליו ואולי אף מעבר לזה. הדממה והריקון שהם משרים על הצופה שקולים לחיים שלמים בהודו:

פרנץ קראוס, לעומת זאת? ״בוא לשומר הצעיר״, ״קנה פרי הדר״, ״זיין את גרמניה״:

אנחנו עוברים הלאה:

המון אנשים לא סובלים את מונדריאן, המשפט הזה ״ככה גם הילד שלי יכול לצייר והוא רק בן חמש״ נשמע בכל מיני שפות ליד ציורים של מונדריאן ברחבי העולם כמו ליד פורטרט של דורה מאר שעשה פיקאסו או כל ציור של פולוק עצמו, ועוד שורה ארוכה ומכובדת של אמני המאה העשרים, מרגע שחיקוי המציאות הפסיק להיות השאיפה המרכזית של האמנות. כל אחד יכול להחליט אם ציור, פסל או עבודת וידאו כלשהם עשויים לטעמו. העיצוב, עוד לפני שאנו בודקים אם הוא לרוחנו, קובע עמדה ביחס לעולם. הנה למשל מונדריאן, ומולו המעצב הניו יורקי המנוח טיבור קלמן:

קלמן עלה לניו יורק מהונגריה והיה אחד המעצבים הבולטים בעיר מראשית שנות השמונים ועד מותו בגיל 50, בשנת 1999.

הוא עיצב למרחב המקומי שלו, שלהנאת כולנו הפך למרחב גלובלי. הוא עשה את כל עטיפות התקליטים של ה-Talking Heads, למשל, היה מורה חשוב של מעצבים רבים, השאיר חפצים מעוצבים רבים בחנויות המוזיאונים ומסעדות רבות ברחובות ניו יורק.

בין השאר, במסגרת עבודתו תחת המטריה של חברת האופנה האיטלקית בנטון, עסק קלמן ביצירת ״יש מאין״ כי רייגן לא היה באמת חולה איידס, אלא רק במוחו מביע-העמדה של קלמן, ומלכת בריטניה איננה באמת ממוצא הודי, וחבל. במובן זה, על אף ששני הפוסטרים האלה הם פיגורטיביים בהקשר האמנותי המיידי של המילה, הרי שלפי התפיסה המונדריאנית הם מופשט טהור, שכן לא היו קיימים בעולם בטרם נהגו ע״י קלמן.

מונדריאן עצמו, מן הצד השני, מבט מדוקדק בויטראז׳ המצוי בחלונות בית העיריה בלבוב, אוקראינה, מעלה הרהור משועשע ביחס בין מופשט להפשטה גם אצלו, לא שמישהו חושד בו שביקר בחשאי בברית המועצות בשנות העשרים של המאה הקודמת.

ועוד צעד קטן לקראת הסוף:

בשביל היחס בין הבדלי הדחפים בין האמנות והעיצוב, כלומר הסיבה שבגללה הולך האמן אל הסטודיו בבוקר, לזו שאליה מתעורר המעצב, אני נדרש לשואה. כאילו נאמר ״בסוף כל משפט שאנחנו אומרים באידיש, עומד מוזלמן בחליפת פסים מאחורי גדר תיל״.

האמן הנפלא משה קופפרמן, שפעם אמרו עליו שהוא ענף ההכנסה מספר אחת של קיבוץ לוחמי הגיטאות, עשה אבסטרקטיזציה לא רעה מכל חליפות הפסים שחלפו לנגד עיניו בשנות מלחמת העולם השנייה.

פול ראנד היה מעצב ניו יורקי ממוצא יהודי. השילוב בין הפרגמטיות האמריקאית לפרגמטיות של מעצבים הביא אותו להיות קצר ותמציי ומאוד יעיל. הן בעבודה והן ביחסו ללקוחותיו. זה פול ראנד שטבע את המשפט הנפלא ״אתה תשלם לי ואני אפתור לך את הבעיות״.

כשישב לעבוד, לעומת זאת, הרשה לעצמו לנדוד. הנה אסיר בחליפת פסים, והנה דבורה על אצבע, והנה עקיצת דבורה בעין.

וכך נולד אחד הפוסטרים המפורסמים של המאה העשרים, פול ראנד ל-IBM:

וכך נולד גם אחד הלוגואים המפורסמים במאה העשרים. יום אחד באו פרנסי החברה אליו וביקשו לוגו חדש. ״אי אפשר לעשות לוגו לחברה שנקראת אינטרנשיונל ביזנס מאשינס״ אמר להם ראנד. ״נקרא לכם מעכשיו איי.בי.אם ונעשה לכם לוגו״. הוא פתר להם את הבעיות והם מצידם שילמו יפה.

והנה ראנד ומולו מאטיס, הפשטה מול הפשטה, מופשט מול מופשט:

והנה אנחנו מתקרבים לסוף המר והממורמר:

ההבדל בין מגרה למפתה הוא עדין, בפיוי, אני מניח, יש משהו אקטיבי יותר, אפשר אולי להשתמש בפער בין ״מעורר״ ל״מושך״. הנה המונה ליזה, שמגרה את עולם האמנות כבר מאות שנים.

מימינה, תוצאה אחת של הגירוי הזה, מרסל דושאן עם ה״מם״ שלו על גלוייה של המקור. משמאלה, פוסטר המזמין לתערוכה העוסקת במונה ליזה. שימו לב ל״פיתוי״ שמעורר הפוסטר לבוא לתערוכה. הנה המודל שקמה ומסתלקת בתוםיום של ישיבה מול האמן, המבט החטוף, אותו, ספק חיוך מרומז, אבל היא כבר איננה הנושא, התערוכה עליה היא הנושא.

אבל אני רוצה ללכת רגע אחורה כאן ולהיות אישי לרגע. זה ציור של מאיר פיצ׳חדזה, שתלוי אצלי בבית כבר המון שנים. מאיר נתן לי אותו במתנה ליום הולדת אחד, ממש מזמן, כשאני הייתי צעיר והוא היה עדיין בחיים.

במשך שנים אחדות, בעודנו חיים בניו יורק, היינו עושים סיבובי גלריות מידי יום שישי. מאיר אהב מאוד לגעת בעבודות על הקיר, אחד לאחד – ממש להניח את האצבעות על משטח העבודה. הוא הבין כך טוב יותר את העבודה, לטענתו. פעם אחת, בתערוכה של ג׳וליאן שנאבל, הוא האיץ בי ״תיגע, תיגע, אף אחד לא מסתכל, תרגיש שהצבע לא מונח טוב על הבד״.

נגעתי. בציור הזה שכאן. אבל אל תגלו.

אחר כך מאיר לימד אותי לצייר. זה התחיל בסיבוב של קניית החומרים הדרושים. התחנה הראשונה שלנו היתה בקומת התמרוקים של כלבו Macy’s, ברחוב 34. ״מבררשת כזו,״ מאיר אמר לי ״לא תשיג בשום מקום. אם היתה לדה וינצ׳י אחת כזו בזמנו, כל העניין של הספומאטו המפורסם שלו היה הרבה יותר פשוט לו״.

אחרי שמאיר לימד אותי לעבוד בשמן, ציירתי בניו יורק קצת אבסטרקט. וכאן מגיע הקטע של המרמור שהבטחתי בהתחלה.

אלה ארבעה ציורים שעשיתי בניו יורק אי שם בשנות התשעים:

אלה, לעומתם, פוסטרים שעשיתי בתל אביב בשנים האחרונות:

ואילו אלה לוגואים של כל מיני מיתוגים שנעשו בסטודיו שלי לאורך השנים:

ואני רק לא מבין עד היום למה ארבעת הציורים האלה, שעשיתי אותם בזמן קצר יחסית, בתנאים נוחים ובשקט, ובעיקר מבלי שאיש התערב לי בעבודה, מבלי שאיש יבקש ממני ״להגדיל את הריבוע השלישי מימין״, ״להוסיף קצת אדום״, ״להוציא את הוורוד כי זה נראה של בנות״ ו״לבדוק אם אני לא יכול לעשות את זה קצת יותר שמח כי זה נראה קצת מלנכולי״, למה ארבעת הציורים האלה הכניסו לי הרבה יותר כסף מכל עבודת עיצוב שאני עושה בזיעת אפיים לא מבוטלת בכל השנים שמאז. ואיפה טעיתי.

הנה לכם מרמור כהלכתו.

והנה כאן כל השידורים כולם של מושג באמנות של יאיר גרבוז ברדיו תל אביב 102FM. תמצאו שם גם את המופשט וההפשטה שלו, ולא רק.