אם אתם שוכבים להנאתכם על הדשא בגני הטיולרי באחר הצהריים של מוצאי שבת אביבי אחד ופתאום עלה בדעתכם לקפוץ להארי׳ס בר להרוות את צמאונכם, גוגל-מאפּס ינסה בכל כוחו להניא אתכם מהמחשבה הזו, כאילו זו היתה אפליקציה שמומנה על־ידי איזשהו ועד בינלאומי למאבק בשתיית קוקטיילים
– ״כמה מדפים מעל הפירורי לחם״, טלי הקופאית והמלכה במכולת השכונתית שלי צועקת לי, בעודי מתרחק בין המדפים.
– ״אבל איפה הפירורי לחם?״ אני צועק לה בחזרה, ממשיך להתקדם בלי לדעת לאן.
– ״מול הגבינות גד. שכחת? רק בשבוע שעבר שאלת איפה הפירורי לחם.״
נו. שכחתי.
אבל צודקת. ארבעה מדפים מעל הפירורי לחם (ופירורי גריסיני מאיטליה, ופירורי פאנקו מיפן. בחיים לא ידעתי שיש כל כך הרבה פירורים), יש ערימה של צנצנות עם כל מיני רטבים ופסטו וסלסה, ועוד וכל מיני דברים חצי נוזליים, בעיקר אדומים. וגם עגבניות מיובשות. שזה בעצם מה שהייתי צריך.
עשר דקות מאוחר יותר, בקופה, אחרי שהנחתי יד על העגבניות המיובשות וגם על דובדבנים ופריכיות תירס אוסטרליות וקוטג׳ 5% וסחוג, טלי אומרת לי – ״אה, ויש עגבניות מיובשות גם שם״ ומצביעה ביד לכיוון אחר, ״איפה שהזיתים היוונים בקופסה שאתה אוהב והלבבות ארטישוק ודקל, והצלפים וכל הדברים האלה.״
מוזר. אני חושב. כל מוצרי החלב במקום אחד, כל הירקות והפירות קיבלו צ׳אנס להירקב בצוותא, כל המוצרים של הטבעונים בסביבה ברת-קיימא משלהם, כל החטיפים ליד הכניסה כדי להוציא לילדים את העיניים ולהורים שלהם את הנשמה, ורק עגבניות מיובשות בשמן זית, לא בדיוק לחם אחיד, מופיעות גם פה וגם שם.
״ברור״ שי אומר לי, ״יש אנשים שמחפשים רוטב לפסטה ופתאום העגבניות המיובשות נראות להם יופי והם מרימים צנצנת ומכניסים אותה לסל, ויש אנשים שבא להם עכשיו משהו טעים סתם, כמו האנשובי הזה של אורטיז שאתה אוהב, והם עוברים ליד כל הצנצנות האלה שבאות מפה ומשם ולוקחים משהו, שמרגיש להם שאם ישימו חתיכה ממנו בפה זה יהיה טעים. ואם אתה שואל אותי. עדיף עגבניה מיובשת מצלף במלח ים״.
אמר, אמר.
המכולת השכונתית שלי היא ממשק המשתמש הכי אלגנטי ומדוייק שראיתי בחיי. שום ebay, אמזון, פייסבוק, וואלה, לא מתקרבים לזה אפילו. אשכרה. אולי האתר של הניו יורקר, שהוא באמת מלאכת מחשבת, מציב פה פייט. אבל בואו – מכולת שכונתית אחת בשנקין מול תוצר העיתונות הכי טוב בהיסטוריה. לא טריוויאלי.
* * *
אני לא יודע כמה אנשים, תיירים יפנים או סתם בני אדם, יושבים עכשיו ב״האריס ניו יורק בר״ שבפריז ושותים להנאתם מרטיני, ״Shaken, not stirred״, כמו שאמרו שון קונרי, רוג׳ר מור, טימותי דאלטון, פירס ברוסנן ודניאל קרייג, או מנהטן, כמו שאני הייתי מבקש. אני, למגינת לבי, יושב בבית וכותב במקום לעשות את זה.
אבל אם אתם שוכבים להנאתכם על הדשא בגני הטיולרי באחר הצהריים של מוצאי שבת אביבי אחד ופתאום עלה בדעתכם לקפוץ למקום להרוות את צמאונכם, Google Maps ינסה בכל כוחו להניא אתכם מהמחשבה הזו, כאילו זו היתה אפליקציה שמומנה על־ידי איזשהו ועד בינלאומי למאבק בשתיית קוקטיילים.
זה מתחיל באינפורמציה על המקום. שעות הפתיחה. כתוב שסגור עכשיו.
״לא יכול להיות״ אני אומר לעלמה הצרפתייה שנחה לצידי, ״שבת אחה״צ. כל העולם רוצה קוקטייל, הבר עשר דקות מפה, לא יכול להיות. ארנסט המינגווי הורג את כל הפילים בגן החיות אם סגור עכשיו. צלצלי אליהם״.
היא מחייגת. מישהו עונה. ״אתם פתוחים?״ היא שואלת באופן די מיותר.
״ברור״, עונה לה מישהו בצד השני.
״אה ברור״, כולם אומרים לך, ״האינפורמציה בגוגל מאפס כמעט אף פעם לא נכונה״.
״ברור?״, ״ברור??״ מה זאת אומרת ״ברור״? אז בשביל מה יש שם אינפורמציה? כדי שנתעלם ממנה?
אז אנחנו הולכים. נו, אז תנסו לראות את שם הרחוב מבעד למסלול הנקודות הכחולות שהאפליקציה מציעה לכם. בחיים לא חשבתי שאפתח כזו שנאה לנקודות כחולות, לא ידעתי אפילו שיש בי את היכולת הזו, עד שהמסלולים של גוגל התחילו להסתיר לי את שמות הרחובות שאני צועד בהם.
הדבר הכי יפה שקרה לעולם הדפוס בשנים האחרונות, הוא החזרה להדפסה של מפות תיירים מנייר. אתם לא מאמינים כמה מיליוני מפות מודפסות מדי יום ברחבי העולם (טוב נו, הודפסו עד תחילת מרץ…). כל מלון שני כוכבים בנפולי, במינכן או במדריד, מציע שוב מפת תיירים שכיף להסתובב איתה.
ולמה? כי הגוגל מאפס, אפילו אם היה מדייק בשעות הפתיחה של הארי׳ס בר ומראה את שם הרחוב שהוא נמצא בו, הוא כלי של זום־אין. אפשר לראות בו בניין, כניסה לחנות, ספסל לשבת לנוח, אבל אי אפשר לראות בו את התמונה הכללית. כלומר אתה לא עומד למרגלות הסאקרה-קר ומכוון את עצמך למגדל אייפל. כי המהות של רוב האפליקציות היא הפרט, לא התמונה הכללית, ומפה מנייר אולי נרטבת בגשם, אבל גם אפשר לראות בעזרתה באיזה כיוון נמצא הסינדיקט, למקרה שהארי׳ס בר באמת היה סגור ובכל זאת אתם מוכרחים לשתות משהו. אפליקציות יורדות לפרטים, וכמו שמאיר אריאל אומר – ״מי שסופר כל חור, שוכח את הרשת״. אם הזמנתם מונית למשל בגט-טקסי, אפשר לראות איפה בדיוק היא ממוקמת כשהיא בדרך אליך, אבל לא איפה שניכם נמצאים במרחב.
טוב, פה קצת הגזמתי. המוניות האלה של גט טקסי שמתנועעות על המפה כאילו אבדו במדבר? ההורים שבינינו יודעים שהאייקון האפרפר הזה שלהן, יחד עם התנועה האקראית שלהן, דומה יותר לכינים על ראש של ילד מאשר לחיווי של התמצאות במרחב.
כבר הזכרתי יותר מפעם אחת את תפיסתי על הקשר בין עיצוב (או מיתוג) של חברה לבין הסך הכל שלה. אני אוהב לומר את זה בדרך כלל במשפט ״חברה עם לוגו לא טוב היא חברה לא טובה״.
גט טקסי (או Gett בשם העכשווי שלה) היא אפליקציה שעניינה לבטל את הצורך של מי שמעוניין לנסוע במונית, לעמוד ברחוב ולהרים את היד כדי לעצור אחת. על רקע המטרה שלשמה פותחה האפליקציה הזו, קצת מצחיק שהלוגו שלה הוא בדיוק בנאדם שעומד ברחוב ומרים את היד בייאוש.
זה לא מפריע לה להצליח, כמובן. יודעים למה? כי זה נחוץ. גם אמזון נחוץ, למרות שאיש לא יחשוד באתר הזה שמשהו בו נראה כמו שצריך. ללמדנו שאולי עיצוב לא כל כך חשוב בסך הכל. אבל הוא כבר ישנו, אז לא חבל?
בכלל, מעניינת העובדה שרוב האפליקציות להזמנת מוניות אימצו את הצהוב-שחור, שנמצא בתודעה של כולנו מהמוניות של ניו יורק. ברוב המקומות בעולם המוניות בכלל אינן כאלה. בפריז הן שחורות או לבנות, ברומא לבנות, הברלינאים מתהדרים בגוון שמנת יפהפה, בטוקיו המוניות נראות כמו היפסטר יפני ממוצע, את אלה של לונדון לא צריך להציג לאף אחת, בברצלונה השחור משתלט על הצהוב. אבל יפה לראות שמכולם דווקא האיראנים עושים כבוד לאמריקה. טהרן, ניו יורק, אותה מהפכה.
* * *
אני משתמש באינטרנט על צורותיו השונות כבר 26 שנים, מאז 1994. עוד לפני שהופיעו הדפדפנים ומנועי החיפוש הראשונים, כבר היו בכל מיני מערכות עיתונים שעבדתי בהן, כל מיני מערכות העברת מידע שנתנו מענה מקצועי למה שנהיה האינטרנט מאוחר יותר (אני הייתי בעיקר גונב משם תמונות של קרבות איגרוף לצרכי איזה פרוייקט אמנותי שהייתי עסוק בו אז). אבל מאמצע שנות התשעים, האינטרנט הוא בדיוק מה שאנחנו מכירים גם עכשיו. שום דבר מהותי לא השתנה בו. הוא מהיר יותר, נפחי המידע שבתוכו גדולים יותר במיליוני אחוזים, הוא עבר מדסקטופ למכשירים שיש בכל יד או כיס, אבל הרעיון המקורי של האינטרנט, כמו גם של מחשב אישי לכל אדם, היה שם כבר אז, אפילו עוד קודם, וזה לא השתנה.
בסטודיו, לאיליה ולי יש ויכוח ארוך על זה. ויכוח שנמשך שעות ארוכות של ארוחות צהריים כבר הרבה שנים. הוא לא אוהב את התפיסה הזו שלי. או במילים שלו:
״קשה לי עם הטיעון הזה, רשתות חברתיות זה משנות ה-2000, אופּן סורס זה מסוף שנות ה-90. אלגוריתמים שלומדים אותך כמו ספוטיפיי זה עוד יותר חדש. ניורל נטוורקס זה ממש בשנים האחרונות ושינה את היכולת של האנושות לעבד מידע, הדברים האלה שינו את הכלכלה, את הפוליטיקה, את השיח. את איך שאנחנו מכירים חברים, בני ובנות זוג, את איך שאנחנו צורכים ומגדלים ועוקבים אחר הילדים. השתנה המון לחיוב ולשלילה אבל להגיד שכלום לא השתנה מ-94 זה טיעון שלי קשה איתו.״
״לא שינו כלום״, אני תמיד אומר לו, ״בסופו של דבר, כדי לקבל נשיקה או אגרוף ממישהו, האדם השני צריך להיות מאוד קרוב אליך, פיזית, וטעון רגשית לכאן או לכאן״. ותאמינו לי, קיבלתי גם מזה וגם מזה.
ברור שהוא צודק, אבל גם אני קצת. האינטרנט הזיז המון דברים, אבל לא כלום מהתכונות הבסיסיות של האנושות, לא שמחה ולא כאב, לא קירבה ולא בדידות. האינטרנט מביא לילדים בגדים מאסוס, אבל לא את הדחף לקנות בגדים. ועם כל הכבוד למערך הסושיאל של טראמפ או ביבי, אני בשתי עיניי עוד לא נתקלתי בתוכן פוגעני הרסני ורב השפעה יותר מזה של הקריקטוריסט פיליפ רופכרט, או בשם העט שלו – פיפּס, בדר-שטירמר לאורך שנות השלושים.
וגם העיצוב לא נהיה הרבה יותר טוב. כלומר, הוא נראה לנו הרבה יותר טוב. אלא שהוא היה נראה לנו חדשני ועדכני ומצויין גם כשאפל העלו את האתר הראשון שלהם, וזה, לא נעים לומר, קצת מביך. מה שיותר מביך מזה, זו המחשבה שכמו שהאתר של אפל משנת 1997 נראה לנו גולמני ומכוער עכשיו, יכול להיות שגם ההומפייג׳ שצילמתי ממש עכשיו ייראה לנו ככה ב-2043. כלומר למי שעוד ייראה משהו.
וכל זה אחרי עשרים וחמש שנה שנתח נאה מאוד של משאבים ואנרגיה ומאמץ אנושי, מושקעים בדבר הזה ממש.
מה שסטיב ג׳ובס הבין כל כך יפה, זו העובדה שהטכנולוגיה היא לא העניין פה, שזה ברור שהיא צריכה להתאמץ ולהתעלות על עצמה, אבל שהעניין פה הוא אנושי. צרכים, רצונות, תקוות, הזדהות. אושר.
התמונה הפותחת כאן למעלה, היא מאמר מערכת של הניו-יורקר עם הופעת האייפון 7. הפיסקה הפותחת שלו, שאתם יכולים לקרוא כאן, מספרת איך שני מנכ״לים של חברות טכנולוגיה גדולות, ביטלו את האייפון עם הופעתו.
אלה היו המנכ״לים של נוקיה ושל קודאק. שש שנים אחר כך שתי החברות האלה לא היו קיימות יותר ואפל היתה חברת הטכנולוגיה הגדולה בעולם. אז אולי עיצוב חשוב בכל זאת, ואם אפשר – שיהיה מושתת על הצורך של אנשים לאהוב.
* * *
המכולת השכונתית המפוארת שלי, יש להם גם חנות אונליין. גם אתר וגם אפליקציה. אתם יכולים להזמין פירורי גריסיני אם בא לכם, או חלב שקדים (כי אני מבין שסויה זה פאסה), או מגב וסמרטוט רצפה, או סתם לחם אחיד פרוס וקוטג׳, מה שבא לכם, יש שם הכל. לא סתם הסלוגן שלהם הוא זה שכאן על השקית.
וכל זה יגיע אליכם הביתה על אופניים. מה שעוד יפה שם, באונליין שלהם, שבסוף מישהו מהעובדים מסתובב בחנות עם הדפסות על A4, ואוסף מהמדפים.
מה שיותר יפה, זה שהאלגוריתם מסדר את המוצרים לפי המיקום שלהם בחנות. כלומר הוא חוסך למי שאוסף תנועה מיותרת לאורך המדפים, ומכאן מקל גם על הצפיפות והבלגן בתוך החנות. עקרון ניווט יותר אלגנטי ושימושי מזה לא ראיתי כמעט בשום מקום.
* * *
ממשק משתמש, כמו גם החוויה שלו, לא נולדו בעשור האחרון והם אינם שמורים לאפליקציות ולאתרי אינטרנט. בני אדם השתמשו בדברים וחוו חוויות גם לפני שאלה באו לעולם. מישהו הרי צריך לחשוב מה עושים עם כסא במרפאת שיניים כדי שילד קטן לא ירגיש מאויים ממנו כאילו מדובר בדינוזאור שעומד לטרוף אותו.
ופחד של ילד קטן זה לא עניין טכנולוגי.
