ביום חמישי הראשון של מרץ, כשבחוץ עוד הסתובבו ילדים עם שאריות של אסתר המלכה ושוטר וקאובוי, הרגשתי שמשהו הולך להיראות אחרת בשבועות הבאים.
אז שלחתי הודעה לשורה של לקוחות קבועים שהנחתי שיזדקקו לעזרה כלשהי: ״אל תשאלו אם אני זמין. תשלחו מה שאתם צריכים, אם אני לא זמין באותו רגע, זה יהיה שעתיים אחר כך״.
ואחדים אכן היו צריכים.
כמו כל מהלך במציאות, הקורונה סיפרה לכל אחד את הסיפור שרצה לשמוע, או שהוא מסוגל לשמוע. לחלק מאיתנו זה סיפור נחמד בתמונות לפני השינה, לאחרים סיוט לילה. הנה סיפור של גרפיקאי.
ביום חמישי הראשון של מרץ, כשבחוץ עוד הסתובבו ילדים עם שאריות של אסתר המלכה ושוטר וקאובוי, הרגשתי שמשהו הולך להיראות אחרת בשבועות הבאים.
שתיים-שלוש תמונות מברגמו, איטליה, ותחילתם של דיווחים מצרפת וגרמניה, סימנו שהולך להיות שמח.
אז שלחתי הודעה לשורה של לקוחות קבועים שהנחתי שיזדקקו לעזרה כלשהי בימים הבאים: ״אל תשאלו אם אני זמין. תשלחו מה שאתם צריכים, אם אני לא זמין באותו רגע, זה יהיה שעתיים אחר כך״.
* * *
אני ישן מעט מאוד. פחות מרובכם. רוב האנשים סביבי מתייחסים למיעוט שעות השינה שלי כאל בעיה, משהו שצריך לטפל בו. זה הכל מקנאה, בגלל שאני מספיק המון דברים. אם אני גומר לעבוד בשלוש או ארבע בבוקר, נגיד, אני רואה בדרך כלל עוד איזה סרט לפני השינה. אחר כך אני ישן שעתיים או שלוש או ארבע ומתחיל יום חדש. זה נכון שאני מסתובב די טרוט־עיניים ימים ארוכים. אבל לפחות הימים ארוכים.
ככה יוצא שאני מספיק לעבוד די הרבה. תוסיפו על זה את זה שאני גם עובד די מהר, וככה יוצא שהתפוקה שלי פר יום היא די רצינית בסך הכל – מבחינה כמותית, אני מתכוון, על האיכות אין לי דעה – ובימי קורונה יש לזה ערך לא מבוטל פה ושם. למשל בשביל לקוחות.
* * *
אז באמת חזרו אלי.
ובאמת, מה שלא קרה ממש באותו רגע, קרה שעתיים או שלוש אחר כך. וככה יצא שבשבועות האלה של הקורונה והסגר והאי־ודאות, היינו די עסוקים בייצור.
עבודת הסטודיו התחלקה לשני סוגי לקוחות עיקריים – אלה שהיו צריכים לעשות התאמה למצב החדש (והמשתנה מיום ליום) ואלה שפסק הזמן שנכפה על כולנו מחיי היומיום, נתן להם פתח להתקדם עם עבודות תשתיתיות שמיועדות לטווח רחוק.
טוב, קשה לקרוא לזה סטודיו, כי לפני הכל גם אנחנו התאמנו את עצמנו אל הלא ברור. מחשבים נותקו מהחשמל ועברו לבתים, חלק מהמעצבים יצאו לחל״ת, ואני המשכתי לבוא לסטודיו לבדי במשך כמה שבועות ולו כדי שהעציצים לא ירגישו בדידות, עד שגם אני זנחתי אותם לטובת עציצי הבית.
הסטודיו שלנו נמצא בהרצל 16. בין הקומות יש לא מעט עסקים מכל מיני סוגים, אבל ההומים ביניהם בימים רגילים הם כמובן הרצל 16, הקפה-בר, ודיסקו טוקיו, המסעדה. וכמה שמקומות כאלה הומים בימים רגילים, ככה הם ריקים עד כדי ואקום כשהם סגורים.
הבניין, כמו חלקים גדולים של העיר, הפך לבניין רפאים. אם מישהו בא לאסוף משהו ששכח במשרד בקומה הראשונה, שמעת את זה יופי בקומה האחרונה. עשבים מתחילים לגדול ואבק מתחיל להצטבר במהירות כה גדולה, עד שאדם באמת יכול לחדד את התובנה שאנחנו לא הרבה יותר מאשר כמה שרשראות חלבונים ואיזו תקוה לעתיד או זכרון מהעבר וקצת משפחה וחברים ואולי גם חיוך של מישהי שאנחנו אוהבים, וזהו. אבל עשבים שוטים ואבק – זה הדבר האמיתי.
כך או כך. בהמשך ההודעה ההיא, הוספתי שכל תוכנית פעולה נעשה לטווח של שלושה עד חמישה ימים קדימה. שלא בונים פה אסטרטגיה לחודשיים, כי כל שלושה ימים ישתנו החוקים וכדאי לא לבזבז אנרגיה, כי מי יודע אם תהיה אנרגיה חלופית אחר כך.
וככה, מאז אמצע מרץ כתבתי ועיצבתי, בו זמנית, עשרות רבות של פוסטים לסושיאל, ניוזלטרים, באנרים לאתרים, פוסטרים לחלונות, רק תעלו בדעתכם פורמט – כנראה שפתחתי קובץ כזה והתחלתי לשפוך לתוכו חומר. הכל בשביל לקוחות, שממש כמוני וכמו רבים מכם, ניסו ללמוד, להבין ולהתאים את עצמם למצב, ובעיקר בעיקר לשרוד.
עסקים שנאלצו פתאום להמציא את עצמם מחדש, לברוא יש מאין שירותי משלוחים, לשנות תפריטים, להציע תוכניות אונליין במקום ביקור בגלריה.
זה לא קל. בימים רגילים, מסעדה שרוצה להתחיל משלוחים, לוקחת לעצמה חודשיים-שלושה של מחשבה ותכנון, ובצדק. והנה – בום, או שתשלח לחמך על פני העיר או שתיקבר עם כל הבצק שלך.
* * *
מריאנה ודביר הם מגדלי אספרגוס. אם לא ראיתם אספרגוס צומח בחיים שלכם – כדאי לכם. חוץ מזה יש להם שלל ירקות נפלאים והם גם אנשים שיודעים ואוהבים לחייך. בדרך כלל הם מספקים את הירקות שלהם בעיקר למסעדות, ופתאום אין מסעדות וצריך למצוא אנשים שרוצים ירקות הביתה.
לענת יש מסעדה בירושלים שנקראת זוּני, יש כאן הסבר אם בא לכם לדעת למה. היא נשמה, ענת, והיא נאבקה על המסעדה שלה כמו לביאה. היא שולחת אלי הודעה ואחרי כלום זמן אני שולח לה משהו, ואחרי כלום זמן היא חוזרת ״אני אוהבת אותך״, וזהו, זה באוויר. כל שטות שעולה לי בראש, ולא חסרות לי שטויות, תאמינו לי, ענת זורמת.
את מזלי ורוני, של לחמנינה, אני כל כך אוהב, שאם היה חסר להן מישהו ללוש בצק הייתי מוצא זמן גם לזה, אפילו שאני לא כל כך אוהב ללכלך את הידיים. למזלי הן מסתפקות בלקבל ממני מילים וצבע.
* * *
ורותי ומתי. נו, כל מה שאגיד על הפעילות המשותפת או על החברוּת שלנו בעשרים וחמש השנים אחרונות לא יכיל את מה שיש שם. עם בית מלון אחד, בר אחד ושלוש מסעדות סגורים, נותרנו עם הדליקטסן והבייקרי על סניפיהם השונים, כולל אחד שנפתח בכוכב הצפון ממש באמצע התקופה, ועם שילוב משלוחים של הקופיבר והבראסרי, והרבה אנשים רעבים.
במקביל, שיר ואיליה היו, ועדיין, עסוקים בפרוייקטים לטווח ארוך – מיחזור, תחבורה עתידית, לימודים מקוונים, לשלל גורמים שהעבודה מולם התחילה עוד קודם לקורונה ועכשיו היה לכולם שפע של זמן לעסוק בהם, לימים שיבואו אחרי. והרי יבואו ימים.
* * *
״אופטימיות זהירה״ זה ביטוי אידיוטי. כלומר, לא אידיוטי – פולני. כמו איזו הבטחה של חברת ביטוח – תהיה אופטימי, אבל בכל זאת תתכונן לגרוע מכל.
אני אומר לכם שאם אופטימיות אז עד הסוף. בלי זהירות.
ככה גם ״הגדרה מחדש״. כל האינטרנט מלא עכשיו בפרסומות שמציעות להגדיר מחדש. redefine. הכל – הרגלי עבודה, הרגלי צרכנות, הרגלי משפחה, לימודים, בילוי.
הכל שטויות. אל תגדירו מחדש כלום. רק אנשים שטעו בהגדרות שלהם קודם, צריכים עכשיו להגדיר מחדש. אבל זה מין חוק כזה בעולם – מי שטעה קודם יטעה גם עכשיו. אז אולי מוטב לא להקשיב לשום הגדרה מחדש. תחיו כמו שאתם מבינים, כמו שהבנתם. ורק אם לא חשבתם על זה עד עכשיו – תזכרו שמחר יכולים ליפול השמיים. מצד שני, מחר גם אפשר להתאהב בלי שום הודעה מראש.
וזה מה שיפה באופטימיות לא זהירה.
וזה מה שכולם היו צריכים בימים האלה. הרבה אופטימיות והרבה אומץ ולעבוד קשה.
* * *
במהלך הימים הארוכים של עבודה נפלו גם בחלקי לא מעט שעות זום. אני אוהב את זה, אם יורשה לי. למה להשמיץ. אני מלמד בזום ומעביר הרצאות חופשיות בזום, עורך שיחות היכרות ומגיש פרזנטציות בזום, וזה יופי.
פה ושם זה מתארך מעט מעל המידה, זה נכון. באמצע פגישה שנייה שכזו, אי שם במרץ, פתחתי קובץ פוסטר באינדיזיין ועשיתי פוסטר תוך כדי שיחה. ואז הפכתי את זה לחוק – פוסטר בכל פגישת זום של מעל לשעה. ככה גמרתי את הסגר עם 19 פוסטרים חדשים. שישה מהם כבר הלכו לתערוכות בכל מיני מקומות בעולם ממוסקבה ועד בוליביה, אחד (כאן למעלה) שימש שער מגזין בברלין, ועל הדרך גם התראיינתי אליו.
חלק חילקתי בתור מתנות יום הולדת, אחרים סתם. פה ושם בא גם נושא חברתי רציני, כזה שיכול היה לקרות גם בימים אחרים. בכל זאת היו לנו בחירות בניצני התקופה הזו, בכל זאת נהיה הרבה ברדק בארץ, וגם בעולם המשיכו לקרות דברים שלא צריכים לקרות אף פעם.
* * *
בטורקיה, למשל. בשלישי באפריל הלכה לעולמה בטורקיה מוסיקאית בשם הלין בולק. חברה בלהקה טורקית ותיקה בשם Grup Yorum. בולק שבתה רעב במשך 288 יום (כן, כן – מאתיים, שמונים ושמונה!) עד שמתה. כל זה במחאה על עריצות שלטונו של ארדואן. שבועות אחדים אחר כך, בשביעי במאי, נפטר גם בסיסט הלהקה איברהים גוקצ׳ק. לו נדרשו 323 ימים של שביתת רעב בטרם חדל.
ואף אחד כמעט לא שמע על זה. וצריך לשמוע. צריך:
* * *
את הפוסטר האחרון של הגל הראשון עשיתי בהזמנה לפרויקט אסטרטגיות יציאה, שנערך בכל רחבי תל אביב בסוף השבוע של חג שבועות. הנה הוא. חלקכם כבר ראיתם אותו. מי שעוד ממש מרגישה שהיא צריכה עותק, אגב, יש לי מלא. הפנייה לבנות שני המינים, כמובן. הוא הוצג עם אסופה של פוסטרים אחרים על לוח המודעות בשדרות רוטשילד פינת בצלאל יפה. אני מניח שחלקכם כבר היה עד למאבק שלי במאפיה של תולי הפוסטרים. הם ניצחו, כמובן. אבל גם אני לא הפסדתי כלום.
הטקסט על הפוסטר הוא מין סיכום של שיטוטי הלילה שלי, בשעות שרוב העיר ישנה. באתר האירוע כתבתי ככה:
* * *
לאט לאט העיר מתעוררת.
מחרתיים, יום שני, הבראסרי פותח את הדלת ומתחיל להגיש מה שיש בתפריט. במובנים רבים נראה לי שהפתיחה של המסעדה הפופולרית והפשוטה הזו היא סמן מקומי. מחד של חזרה לנורמלי ומאידך גם לימוד של סוגים שונים של אדפטציות שעוד נצטרך לעשות ושלא כולן ברורות לנו עדיין, ולא משנה כמה פרשנים יהיו עסוקים בלהכין אותנו אליהם.
הבראסרי הוא די תל־אביב בעיני. אפשר איתו ואפשר בלעדיו, עדיף איתו. אז חשבתי שזה נכון להגיד שברגע שדלתות הבראסרי נפתחות, אם אפשר לשבת על כוס מנהטן הרבה יותר ממה שאפשר לעשות את זה במנהטן עצמה, אז משהו בכל זאת קצת נורמלי. לא הכי חשוב, אבל נורמלי.
תהיו שמחים בחלקכם, עוד יבואו ימים.
