מאיר היה איש של מסורת שברא לעצמו. גולה מארצו וגולה בארצו, מנהיג של אומה של איש אחד, שחי בכל מקום שהגיע אליו באיזון עדין בין היותו עובר אורח לבין היותו בן המקום.
ב-4 בפברואר 2010, בגיל 54, מת האמן מאיר פיצ‘חדזה. להב הלוי פגש אותו באמצע שנות התשעים בפתח גלריה בניו–יורק, ומאז צעד עימו בכל מיני דרכים, עד לכתו של פיצ׳חדזה בטרם עת
* * *
הפעם הראשונה בה נגעתי בציור תלוי על קיר בגלריה, היתה בתערוכה “ההמרה של סיינט פאולו מאלפי” של ג’וליאן שנאבל בגלריה פייס-ויילדנסטיין בסוהו, ניו יורק, בפברואר 1996. זה היה ביום שישי לפני הצהריים. בחוץ היה בהיר וקר, מעט אנשים הסתובבו ברחובות ועוד פחות מאלה בגלריות פנימה. פייס היתה הגלריה הראשונה בסבב הגלריות השבועי שלנו.
“תיגע” מאיר אמר לי, והושיט את האצבעות אל הקנווס, “קדימה, אף אחד לא מסתכל. תרגיש, הצבע לא מונח כמו שצריך”.
פאולו מאלפי היה חבר של שנאבל. איטלקי בן רומא. העיתונים בניו יורק ידעו לספר שהיה גם אסיסטנט של האמנים האיטלקים סנדרו קאיה ופרנססקו קלמנטה, ונהרג באורח טראגי ברומא שנה קודם לתערוכה, שהיתה מוקדשת לזכרו. היו שם, על קירות הגלריה, שמונה או עשרה ציורים גדולים מאוד, עם המון חומר עליהם. מאיר לא אהב לראות שצבע לא מונח נכון על הקנווס, שזה לא מתכוון להחזיק אלף שנים לפחות. בטח לא אצל מישהו שבא ממסורת כל כך מפוארת.
מאיר אהב שדברים יהיו מונחים במקום. כל מהלך חייו היה מסע ארוך של הנחת דברים במקומם, של איזון ביניהם. הוא עסק בכך כשהניח צבע על בד, או כשסידר את הדברים המונחים על שולחן בבית קפה, והוא תמיד הניח צבע על בד או סידר את דברים על שולחנות בבתי קפה. לפני שנים אחדות התנזר משתיית קפה לתקופה מסויימת, ואז חדל אט אט לפקוד את בתי הקפה שכל כך אהב. “על השולחן מולי מסודר תמיד משולש – מים, סיגריות וקפה. אני יודע להושיט את היד אל כל אחד מהם כשאני נדרש לו. ברגע שהוצאתי את הקפה מהסידור הופר האיזון, ולא מצאתי דרך לסדר את הדברים על השולחן ככה שיהיה לי נוח, וככה איבדתי את החשק לשבת בבתי קפה”.
* * *
פיצ’חדזה נולד בכותאיסי, העיר השנייה בגודלה בגרוזיה, בשנת 1955. המדינה, שהביאה לעולם גם את סטלין עצמו, שמרה על רוח עצמאית לאורך אלפי שנות היסטוריה, גם בתקופות בהן שלטו מסביב אימפריות גדולות – הפרסית, העותומנית, רוסיה הצארית ואפילו בשנות השלטון הסובייטי. הקהילה היהודית, שהיא עתיקה כמעט כמו המדינה עצמה, היתה מאז ומעולם חלק ממרקם החיים הגרוזיני, וזוהי אחת הארצות היחידות בהן לא היתה קיימת מעולם אנטישמיות. חלק גדול מנוף הארץ הררי והיא רווית מים ועשירה בצמחייה ובחקלאות כפרית. שנות ילדותו ונעוריו של מאיר עברו תחת שלטון קומוניסטי. הוא זכר משם מעט אהבה ושמחה, קור עז ורעב. כשרון הציור שלו, כמו גם של אחותו הגדולה מקוואלה, שאליה היה קשור מאוד, התגלו כבר כשהיו צעירים. השניים למדו אצל ראזו רמשווילי, פסל מקומי ידוע, והפכו לבני בית בסטודיו שלו, שהיה ממוקם במבנה כנסייתי בפאתי בית קברות. “אף אחד לא יבין אף פעם כמה קשה להסיר בכל בוקר את הניילונים העוטפים פסל חימר של סטלין בגובה חמישה מטרים ולרכך את החומר בידיים, בשעה שהטמפרטורות בחוץ מסתובבות סביב לאפס”, אמר פעם. בעבודת הוידאו “לנין”, שעשה דורון גולן, חבר ואמן וידאו ישראלי שחי בניו יורק, בשנת 2006, משחזר מאיר ציורים של המנהיג הקומוניסטי, שנדרש היה לצייר בעשרות בבית הספר היסודי בכל חג לאומי ארבעים שנה קודם לכן.
הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1973, כשהיה בן 18. מכיוון שעם הגיעו לארץ נדרש לצאת לעבוד למען רווחת המשפחה, לא זכה ללמוד את השפה העברית בצורה מסודרת. את הכתב העברי למד בזכות העבודה הראשונה שלו כעוזר ליצרן מצבות. אחר כך עבד גם בתור צייר שלטים ומלטש יהלומים ואז נזכר בהבטחה שהבטיח לעצמו בעודו ילד – והחל לצייר.
למעט שהות בת חודשים אחדים לא למד אף פעם בשום מוסד אמנותי גבוה. אחרי תערוכה של אמנים עולים שאחותו השתתפה בה, וללא שום קשרים עם הממסד האמנותי – הצליח לארגן תערוכה משותפת לה ולו בבית העיתונאי בתל אביב. על אף אלמוניותם של השניים, זכתה התערוכה להצלחה רבה. למרות ההצלחה לא הצליחה אחותו להתגבר על קשיים אישיים ושנה מאוחר יותר התאבדה. התאבדותה של האחות, אליה היה קשור מאוד, היתה אחד האירועים המכוננים בחייו. אחר כך כבר לא חדל מלצייר.
מאיר היה איש של מסורת שברא לעצמו. גולה מארצו וגולה בארצו, מנהיג של אומה של איש אחד, שחי בכל מקום שהגיע אליו באיזון עדין בין היותו עובר אורח לבין היותו בן המקום. עולם הדימויים שלו והאיקונוגרפיה בה השתמש בציוריו, היו תערובת שהיתה פרטית לגמרי. המרחב הישראלי ראה בו צייר ממקום אחר, אתני, הנופים, התאורה, לא היה בהם דבר מישראל, ועל כן הניחו כולם שאלה מחוזות ילדות. אבל גם מחוזות הילדות היו שונים מאלה שצייר, מומצאים. היתה בו נוסטלגיה לילדות שהיתה רחוקה מאוד מהסיפורים שידע לספר, שלא היתה שלו. הרחובות, כל הרחובות כולם, היו מרחב המחייה שלו, ודמותו המתהלכת בהם, בכובע קסקט, וסט צלמים ובגדים שחורים תמיד, היתה חלק מהם. הוא נהג לשוטט שעות ארוכות מדי יום, לפגוש אנשים רבים ולאסוף חפצים שהושלכו אל הרחוב. רובם מצאו את הדרך אל תוך ציוריו.
עיקר עיסוקו של מאיר היה באור. עניין טבעי למישהו שחלקים גדולים ממנו נשארו בחושך. האור שלו היה אחר מכל אור שהיכרתי. אולי בגלל שלא היה ממוקם בשום מקום חוץ מאשר אצלו. המרחב המקומי נטה לראות בו אמן גלותי, אתני. המקום ממנו הוא בא והקהילה אליה השתייך מאוד מאופיינים במרחב הישראלי. בניגוד להשתלבות של הקהילה היהודית בגרוזיה, דווקא בישראל הובדלו הבאים ממנה, ובדיחות רבות על רקע גזעני מיוחסות להם. על אף ההצלחה העצומה שלו – מאיר היה אחד האמנים המצליחים בארץ בשלושים השנים האחרונות – חש תמיד תסכול מכך שלא הפך ל”אחד משלנו”.
* * *
גם הפגישה הראשונה שלנו היתה בפתח גלריה ניו-יורקית, במקרה, בדיוק בסיבוב גלריות שכזה, שכל אחד מאיתנו ערך לעצמו. זה היה שנה לפני העניין עם הנגיעה בציור של שנאבל. כל אחד מאיתנו בא לניו יורק מסיבות משל עצמו, והנסיבות חיברו אותנו להליכה משותפת בבקרים של יום שישי. שנים לפני כן גרנו באותה שכונה בתל אביב, הלכנו באותם רחובות, ישבנו באותם מקומות, הכרנו אותם אנשים, ובכל זאת היינו צריכים ללכת רחוק מהבית כדי להיפגש.
בכל השנים שאחר כך התגלגלה החברות שלנו בין תל אביב וניו יורק, בין שיטוט בתערוכות לישיבה בבתי קפה ובבארים, ובבתים, ובסטודיו שלו. בסצנת הפתיחה של הסרט פירוסמני, שעשה הבמאי הגרוזיני גיורגי שנגלאיה בשנת 1969 לפי חייו של הצייר הגרוזיני יליד המאה התשע עשרה ניקו פירוסמני (1836-1918), שהיה אחת ההשפעות הגדולות על מאיר, עומד פירוסמני הצעיר בתוך חדר מגורים כפרי מול דודתו שגידלה אותו אחר מות אימו, ואומר לה שהוא חייב לעזוב את הכפר ולעבור לעיר. הסטודיו של מאיר, על חפציו, התמונות המשפחתיות הרבות במסגרות עץ עבות ושאר דימויים שאסף במהלך השנים, דומה מאוד לחדר מגורים כפרי זה.
מאיר היה מורה מצוין. הוא אהב לחלק את הידע שלו ולא שמר סודות מקצועיים. פעם הוא גרר אותי למחלקת התמרוקים בקומת הכניסה של מייסיס כדי להראות לי איזה מברשות איפור כדאי לקנות שם. “לא תשיג כאלה בשום חנות לצרכי אמנות,” אמר, “ואילו הייתה אחת כזו לדה-וינצ’י”, אמר והרים אחת מאותן מברשות לפיזור סומק על הלחי, “היה כל עניין הספומאטו הולך לו בחצי זמן”. כשמישהו מישראל היה אמור להגיע לעיר, ביקש תמיד מהאורח להביא איתו גוש של סינטבון. זהו סבון תעשייתי מתוצרת ישראל, שהוא בעצם תערובת של חול ודטרגנטים, השימוש בו דומה יותר מכל לרחצה בעזרת נייר זכוכית. “שום חומר לא מנקה את המברשות כמו הסינטבון, תדאג תמיד שיש לך חתיכה מזה, לפני שאתה מתחיל לצייר”.
למרות שלעולם לא התחלתי לצייר, אני תמיד דואג מאז שתהיה לי חתיכת סינטבון.
זמן היה גורם חשוב בעבודה של מאיר. מעולם לא משך עבודה על ציור מעבר ללילה אחד. חלק מהוירטואוזיות שלו היה המהירות בה התרחשו אצלו הדברים. הוא היה נכנס לסטודיו בשעות הערב המאוחרות, מכין את עצמו ואת הסביבה במשך כשעתיים, ואז היה מצייר עד לפנות בוקר. ציור אחד בלילה בדיוק.
הוא לא אהב את הנטייה של אמנים לנפח את החשיבות של תהליך העבודה שלהם. יום אחד סיפר לי כיצד נכנס אליו צייר ישראלי ותיק אחד, מבוגר ממנו בעשרים שנה, וביקש שיסביר לו כיצד הוא מצייר את השמיים המפורסמים שלו. מאיר הסתכל ימינה ושמאלה, מצא חתיכת דיקט בפינת הסטודיו, הרים אותה אל כן הציור, שפך מעט צבעים אל הפלטה, וצייר שמיים תוך עשרים דקות. האיש קם והסתלק מהסטודיו בלי לומר מילה. למחרת צלצל אל מאיר ואמר לו, “שלושים שנה אני מצייר, הרסת לי הכל”.
“מה הוא חשב”, שאל מאיר, “שזה ייקח לי שבוע?”
את הסיפור הזה שמעתי ממנו תוך כדי שיטוט ברטרוספקטיבה של האמן האמריקאי אלסוורת’ קלי בגוגנהיים ניו יורק, ב-96′. עמדנו ליד משטח קנווס מרובע ששטחו בערך מטר על מטר, שצבוע היה כולו אדום אחיד ובוהק. “תראה” אמר מאיר, “כמה מדויקת תנועת המכחול פה. אנשים חושבים שזה בד שקנו אותו צבוע. לא תמצא בד תעשייתי שצבוע כל כך יפה. כמה זמן נראה לך לוקח ליד מיומנת לצבוע את כל השטח הזה באדום? שעה בערך? נו, אז אני מערבב עוד כמה צבעים, אז לוקח לי שעה וחצי”.
אחר כך דיבר על רמברנדט. על המהירות בה היה צריך לצייר כדי להספיק את כל מה שהספיק בימי חייו, בארץ בה החשכה יורדת בארבע אחר הצהריים במשך חודשים ארוכים וכשעדיין לא המציאו את החשמל.
* * *
בפעם השלישית או הרביעית שמאיר בא לניו יורק באותן שנים, נפגשנו במקרה על מדרגות בכניסה לגלריה בסוהו. אני בדיוק יצאתי, הוא בדיוק נכנס. היתה שם תערוכה ענקית של גילברט וג’ורג’. “מה רואים?” מאיר שאל. “מוות”, עניתי לו, “הקירות שם מסריחים ממוות”. במהלך השנתיים הקודמות הסתובבנו המון בגלריות ופיתחנו איזה מאמץ לצמצם את ההסתכלות למילה אחת או משפט בודד. הסתובבתי בחזרה ונכנסתי איתו פנימה. קירות הגלריה היו מכוסים מרצפה עד תקרה בלוחות מודפסים, ממוסגרים במסגרת כסופה, סמוכים זה לזה, יוצרים פסיפס ענקי של נוזלי גוף והפרשותיו מוגדלים דרך מיקרוסקופ. דם ושתן וזרע וצואה. וביניהם גילברט וג’ורג’, קצת כמו מדענים שהושתלו אל גוף האדם בסרטי מדע בדיוני משנות החמישים.
“באמת מוות”, מאיר אמר, “בוא, נחפש משהו חי יותר”.
אחרי הגלריות, בבית קפה, מאיר היה שולף עט וקופסת סיגריות ורושם על גביה דברים שחשוב לזכור. הוא היה נותן סימנים בתערוכות שראינו, מסמן דברים שצריך לבדוק, בודק אם אין על הקופסה משהו עקרוני שנכתב אתמול, אולי איזה מקום שצריך ללכת אליו. בסוף היום היה מעתיק את הכתוב לנייר מסודר וזורק אותה לפח. הכתיבה הזו על קופסאות הסיגריות, היו בה איזה סדר ומשמעת ויעילות שהזכירו לי תמיד את הסיפורים האלה על אנשים שכתבו את חמשת חומשי התורה על ביצה. לקרוא את הדברים לא יכולתי כמובן, הכל היה כתוב בגרוזינית. בגלריות היה מתקרב אל העבודות, מצלם בעיניו את שם האמן, ומעביר אותו אחר כך אל רשימותיו באותיות גרוזיניות. הזיכרון שלו רקד במרחב שבין הצליל של שם האמן למראה של העבודה שלו. הייתי אומר לו שיש תערוכה ששווה לראות בצד השני של העיר, אלן גאלאגר למשל, הוא היה מצמצם את עיניו לשנייה ואומר “הציורים הענקיים האלה של אלפי פרצופים קטנים שהפה שלהם נראה כמו נקניקייה, נכון? ראינו תערוכה שלה בצ’לסי לפני שנה בחורף”. בול.
ואז הוא היה משתהה רגע ומוסיף: “וואי וואי, איזה קור היה אז, אתה זוכר איך קפאנו בדרך לשם?”, וחיוך ערמומי היה מתפשט על פניו.
* * *
באמצע הקיץ האחרון, כשהשמש הכתה בצועדים בשדרות רוטשילד בלי רחמים, מאיר צילצל מניו יורק. “מה נשמע?” שאלתי, “רע”, הוא אמר. “כמה רע?”, “הכי רע שיכול להיות”, הוא ענה.
אחר כך הוא סיפר לי על המחלה, ועל איך שיצא מביקור אצל רופא באפר איסט סייד והתחיל לצעוד לאורך שדרת לקסינגטון דרומה. “אחרי כמה רחובות הרגשתי שאני לא הולך בכיוון הנכון, אז פניתי מערבה לעבר הפארק”, המשיך, “ואז הרגשתי שגם זה לא הכיוון, אז הסתובבתי והתחלתי ללכת צפונה, ואז, אחרי כמה צעדים הבנתי שגם זה לא הכיוון, ואז הבנתי שאין לי יותר לאן ללכת”.
* * *
מעל המיטה שלי תולה ציור. חציו התחתון משטח גדול וכהה שאי אפשר לדעת אם הוא שדה, ים או תהום. בחציו העליון מוסתרת שמש מעבר לאופק בין שתי גבעות מכוסות בעצים. השמש, אי אפשר לדעת אם היא עומדת לזרוח או שהיא שוקעת. השמיים מעליה קודרים מאוד. אולי יתבהרו עוד מעט, אולי ישחירו לגמרי. הוא לא נורא גדול הציור הזה, כעשרים סנטימטר רוחבו ועשרים וחמישה גובהו, והוא היחיד שתולה אצלי על הקירות. קיבלתי אותו ממאיר ליום הולדת שלושים או שלושים ואחת, אני לא זוכר במדויק.
בגב של הציור מאיר כתב לי ברכת יום הולדת, בעברית אבל בפונטיקה גרוזינית, כלומר המלים בעברית כתובות באותיות גרוזיניות. “תמצא מישהו שיודע גם עברית וגם גרוזינית והוא יקריא לך אותה”, אמר וצחק.
ואני עזבתי את זה ככה. ועכשיו גם לא ארצה לדעת יותר לעולם. ככה יישאר בינינו תמיד משהו פתוח.
