[הטקסט הזה הוא פוסט שהעליתי לפייסבוק באוגוסט 2015, אחרי שסיימתי לעצב את אחת העבודות המשמחות ביותר שעשיתי אי פעם - ״מיתוג״ לחנות המכולת השכונתית שלי מזה 16 שנה. הנה הוא לפניכם]

שיר המכֹּלת

– ״תגיד,״ היא אמרה, ״אתה גרפיקאי, נכון?״
– ״לגמרי״ עניתי לה.
– ״אני רוצה שתסדר אותנו יפה״ אמרה, ״תן את הטלפון שלך, הבן שלי יצלצל אליך״.
– ״שנייה״, אמרתי לה, ״אני חייב לספר את זה לילדים שלי״

לפעמים אני מתגעגע לשרה וטובה. זו לא התחלה של סיפור תנכ״י. זה חילוני לגמרי.
שרה וטובה ויזנפלד הן שתי אחיות שבבעלותן היתה חנות הספרים חותם בשנקין, שנסגרה לפני שנים אחדות.אצל שרה וטובה קניתי את כל הספרים שלי במשך כעשר שנים. אפילו את המארז שבעה כרכים של עגנון שיצא בהוצאת שוקן, ששנתיים היה מונח שם על המדף ואני הסתובבתי סביבו ולא יכולתי לקחת אותם כי זה כל כך הדבר הכי מכוער שראיתי בחיי, שזה ממש נראה לי חילול קודש להחזיק אותם באיזושהי ספריה. אבל בסוף נשברתי וקניתי, ומיד בבית הדבקתי ניירות לבנים על כל הכריכות, לחסוך מעצמי כאב לב ועין.כשהילדים היו קטנים והיו אומרים ״אבא אני רוצה את הספר הזה או הזה, בוא נלך לסטימצקי לקנות״, הייתי אומר להם ״נלך ונקנה אצל שרה וטובה״.
״אבל אין להם״ היו עונים במקהלה.
– ״אז נזמין ותוך שבוע יהיה״.
– ״אבל בסטימצקי יש״.
– ״אבל אנחנו לא קונים בסטימצקי״,
– ״אבל למה?״
– ״כי שרה וטובה הן חלק מהשכונה ולא איזה רשת שאנחנו לא יודעים למי היא שייכת ולא היינו רוצים שיום אחד אם הן יצטרכו לוגו הן יפנו למשרד פרסום שיושב באיזה מגדל רחוק אלא שיבואו אלינו, נכון? לזה קוראים יחסי שכנות וגם יחסי גומלין וככה אנחנו מאמינים שצריך לחיות״.ככה אני מאמין לפחות, והם נאלצו לחכות בכל פעם שבוע.בכל שנה היינו תולים שם את הפוסטר ליום השנה לרצח רבין ומשאירים עוד עותקים אחדים ללקוחות אחרים שמעוניינים לאסוף. היינו מבלים שם שעות, הילדים בפינה של הילדים ואני בשיחות עם שרה וטובה, מקבל המלצות ולומד קצת ספרות שלא הספקתי בתיכון ופוגש כל מיני אנשים, שגם בשבילם שרה ורבקה היו חלק מממעגל החיים.לוגו לא עשינו להן בסופו של דבר, לשרה וטובה. קצת הגיל (שלהן) וקצת התרגיל (של סטימצקי) עייפו אותן והן סגרו. אבל התפיסת עולם שלי ביחס למרחב החיים השכונתי הזה לא השתנתה.
והנה לפני כמה חודשים נכנסתי למכולת השכונתית שלי, כמו שאני עושה ארבע או חמש פעמים בכל שבוע כבר 15 שנים, אלא שהפעם אינה, הדור השני של הבעלים, אחרי שבירכה אותי לשלום והתעניינה בילדים, שגדלו די יפה בינתיים, אמרה לי – ״תגיד, אתה גרפיקאי, נכון?״
– ״לגמרי״ עניתי לה.
– ״אני רוצה שתסדר אותנו יפה״ אמרה. ״תן לי טלפון, שי הבן שלי יצלצל אליך״.
– ״שנייה״, אמרתי לה, ״אני חייב לספר את זה למיקה וארם״.

חודשים אמרנו אחד לשני “מחר מחר, בשבוע הבא בשבוע הבא”, ולפני שבועיים התיישבתי לעבוד ובאפס זמן, כאילו זה היה מאוחסן אצלי כבר איפשהוא, סיימתי את כל העבודה, וצילצלתי לשי, וכמו שאני הייתי נרגש ככה גם הוא היה וככה נהיה למכולת השכונתית שלי לוגו.

shoretzky_storefront

* * *

בדרך הסברתי למשפחת שורצקי למה חשוב לחזור למילה מכולת. למה מינימרקט זה דבר שממזער אותך ולמה סופר זה דבר אנונימי שאף אחד לא יכול להרגיש שייכות אליו. איך מכולת היא סוג של מרכז קהילתי, שמחליפים שם פרטים של בייביסיטר ושזה המקום שבנאדם יכול לשלוח אליו את הילדים ולהגיד להם שיגידו “אבא יעבור אחר כך וישלם”. לכו תעשו את זה באמפם או במגה בעיר נראה אתכם. גם הסברתי להם על הויכוחים שיש כל השנים על איך מבטאים את השם שלהם נכון ושזו הסיבה שבחרתי לנקד אותו, כדי שכולם יוכלו סוף סוף לקרוא להם בשמם כמו שצריך, ותיכף גם נראה כמה תגובות יהיו כאן בעניין.

בשורצקי יש הכל. לאורך השנים נהייתה לנו בדיחה כזו, שאם אמא שלי למשל היתה שואלת מאיפה המעיל החדש הזה או איפה ארם לומד גיטרה, הייתי עונה לה בשורצקי. כל כך יש שם הכל, שאפילו הסלוגן החדש שלהם, זה שיהיה משבוע הבא על השקיות ועל גב חולצות העובדים, אומר – “אם אין את זה בשורצקי, לא צריך את זה”. הבסיס לזה הוא תרומה של דורון חבר שלי, שהוא בכלל נפח. ללמדכם שגם העבודה הזו היא דבר קהילתי.

* * *

עוד לפני שהתחלנו לעבוד, כשבאה המשלחת של אבי ושי וירון, אבא ובן ומי שאחראי על הירקות והפירות, לסטודיו, הסברתי שאשלח הצעת מחיר ושאתחיל לעבוד אחרי שיאשרו אותה.
״אתה יכול לבקש כמה שבא לך. בלאו הכי כל מה שאשלם לך אתה תשאיר אצלי בחזרה״ אמר אבי והתגלגל מצחוק.
וצדק. זה משפט שרק המכולתניק שלך יכול להגיד לך בלי לטעות. 

shoretzki_doorknob

* * *

ביום רביעי הוזמנתי לצהריים במסעדה מכובדת אחת שנמצאת במלון מכובד אחד. הייתה שם מנה מטוגנת אחת שהוגשה בתוך פרגמנט שהודפס עליו נייר עיתון, כמו במקומות אחרים בעיר.

כשעשיתי את הפרגמנט לצ’יפס של הבראסרי, לפני כמעט 13 שנים, דאגתי להשיג גיליון של הלה-מונד הפאריזאי, כי זה נראה לי מתאים, ואפילו מתאריך ספציפי שהיה לי חשוב, לא חשוב למה, לכל אחד יש את הבדיחות הפרטיות שלו. שם, במסעדה החשובה ההיא, בשעה ששולחן לידנו ישב לארי קינג מסי.אן.אן ושולחן אחד הלאה שר השיכון לשעבר אריאל אטיאס, קפצה לי המילה Jews מתוך הפרגמנט שהיה תקוע לי מול העיניים יותר מדי פעמים, ולא ידעתי להחליט אם כל העניין הזה של יהודים ואוכל זו הבדיחה הפרטית של המעצב או סתם שגיאה.

אבל מעת לעת, כשמישהו פוגש אותי או מצלצל ושואל “תגיד, אתה עשית את המסעדה הזו או הזו?” וכשאני משיב “לא” אז ההיא או ההוא אומרים שזה נראה העתק של הבראסרי, אז אני שמח. נראה לי שכל עבודה צריכה לקבל את הנפח הנכון של המשמעות שלה במרחב בו היא מתקיימת, וככה היא צריכה להימדד, ואם כל מיני אנשים מוצאים לנכון לעשות משהו שדומה לבראסרי כבר כל כך הרבה שנים, כנראה שזה הצליח.
יש עבודות, כמו פוסטרים ליום השנה לרצח רבין למשל, שהמשמעות שלהן היא מנפח מסויים, בשעה שהמשמעות של לוגו למכולת מונחת במקום אחר. אבל למרות המיקומים השונים הם שניהם נמצאים על אותה סקאלה, שאני יכול לומר שהיא קשורה למערכת יחסים של בין אדם לחברו, ולא משנה אם החבר שלו הוא בעל המכולת שבה הוא קונה או ראש הממשלה שלו, או אפילו אם הם לא חברים בכלל, כמו רבין וכמוני, למשל.

אז הנה. לוגו חדש לחנות המכולת שלי. נראה לי שזו העבודה הכי משמחת שעשיתי מאז שהתחיל הכיבוש.

הקולר הכחול - בלו קולר - בלוג
הקולר הכחול - בלו קולר - צור קשר
הקולר הכחול - יום לנון 2019
הקולר הכחול - בלו קולר - עבודות
הקולר הכחול - בלו קולר - אודות