טרטה אצר ויצר במוזיאון תל אביב את החזיון המקומי הנפלא ביותר שאני זוכר פה, ממש מפגן יום העצמאות או מצעד הגאווה של התרבות הישראלית. תערוכה שהיא לא סיכום ולא סקירה היסטורית, אלא יצירה חדשה בפני עצמה. סימפוניה אחת גדולה. חגיגה
שיר הלל לטרטה
אני אפתח במאוחר:
אתמול, בזמן הנאום שנשא טרטקובר בפתיחת התערוכה שלו במוזיאון תל אביב, אחרי שכבוד ראש העיר ומנהלת המוזיאון סיימו את שלהם, הוא הזכיר אותי. או במילותיו שלו ״כפי שכתב ידידי להב הלוי בפוסטר שלו שבחרתי להציג בתערוכה שלי – כיבוש איננו תרבות״.
אני מקדים לומר את זה כאן בגלל שאיכשהוא המשפט הזה הוא מפתח להמון דברים שקשורים בטרטה ובמרחב שלנו, וגם בי, ואולי בסופו של דבר, אפשר יהיה לראות שהמשפט הזה בכלל שגוי.
* * *
בסתיו 1990, איך שהתחילה שנת הלימודים האחרונה שלי בבצלאל, נדפקתי לארבעה שבועות מילואים במרפאה גדודית בטול כרם. זו היתה השנה הרביעית לאינתיפאדה ואלה היו חודשים אחדים לפני מלחמת המפרץ.
פעמיים נדפקתי – ראשית היו אלה המילואים עצמם, שנית אלה היו ארבעה שבועות מתוך שמונה בסמסטר ההוא, בהם טרטה העביר לנו קורס, שעסק, להגדרתו, ב׳ישראליות׳. עוד לא ממש ידעתי מי זה טרטה, אבל כבר ידעתי שאני אמור לדעת.
אז בערב שאחרי השיעור הראשון, צילצלתי מאיזה טלפון צבאי בחדר אפור במרפאה בטול כרם לאיזו חברה ללימודים לשאול מה היה, והיא אמרה שהוא נתן לכיתה תרגיל לייצר סדרה של א׳-ב׳ של ישראליות, כלומר סוג של ׳ארץ-עיר׳ בנושא ישראלי ספציפי, שיהיה מצידו מוצרי מכולת מא׳ עד ת׳, קללות, שמות נקודות יישוב, כל דבר, רק שייעשה מזה משהו גרפי למהדרין בסופו של דבר.
ישראל היום עוד לא היה קיים אז וביבי לא היה ראש ממשלה (נשבע לכם) אבל שמיר כן, ומישה ארנס היה שר בטחון ודוד לוי במשרד החוץ ומודעי באוצר ושרון במשרד הבינוי והשיכון – מעורר נוסטלגיה ממש – ובכל בוקר קיבלנו ידיעות מעריב, הארץ, חדשות, דבר ועל המשמר. היו זמנים.
והכיבוש היה כבר כיבוש, אמנם בערך מחצית מגילו היום, אבל את זה אפשר להגיד גם עלי, ושנינו כבר היינו חיים ובועטים, מי יותר מי פחות, ומכבסת המילים כבר היתה מכבסת מילים, וכבר אז בשנה ד׳ ראיתי שמשהו שם לא בסדר, שביטויים כמו ״זירת התרחשות״, ״קיצוניים משני הצדדים״, ״בלתי חוקי בעליל״ ועוד כל מיני כאלה, מכשירים את הקרקע לכל מיני מעשים ודרכי פעולה, ש״רעולי פנים״ זו הצדקה לירי על כל אחד שהולך עם כאפיה.
אז אספתי שורה של כאלה ביטויים שהופיעו בכותרות העיתונים, מ״אללה אכבר״ ועד ״תורת לחימה״ והקראתי בטלפון לחברה ההיא ללימודים לפני השיעור הבא והיא כתבה את זה יפה על נייר ותלתה על הקיר, ובערב אחרי השיעור השני אמרה לי שטרטה קרא בעיון את הרשימה והסתובב ושאל של מי זה ואמר שהוא רוצה לראות את הפרצוף שלי כשאחזור מאיפה שאני נמצא.
קיצורו, שאיזה עשרים שנה אחר כך, הפוסטר ״רעולי פנים״ שעשיתי בפרויקט ההוא אצל טרטה, ושמתחת לביטוי שמתי תמונה של משה דיין, נכנס לטרילוגיית הספרים שיצאו לרגל 100 שנה לבצלאל. זה היה טרטה שהכניס אותו לשם.
זה לא מה שעשה את החברות שלנו לאורך השנים, אבל זו עובדה היסטורית אנקדוטית, שזה היה אז ושם וככה שדרכינו נפגשו לראשונה, וכיוון שלאורך השנים נהיינו חברים טובים וקרובים, וכיוון שהימים האחרונים לקראת פתיחת התערוכה עסקו מטבעם בכל מיני קדימה ואחורה בזמן, אצל כל מי שקשור בטרטה, אז העליתי את זה.
* * *
אנשים שחיים ופועלים בינינו הרבה זמן, באופן טבעי נהיים מקוטלגים אצלנו בראש במקום מוכר וידוע, ובגלל זה יש לנו נטייה לעיתים לחלוף על פניהם באדישות מסויימת של ׳הייתי שם, ראיתי את זה׳. אנדי וורהול כמשל, למשל. אבל אז, כשפתאום נשלפים חומרים אחרים של אנדי וורהול כמשל, למשל, ממקומות אחרים, ויוצאת תערוכה חדשה שלו – אני עצמי ראיתי איזה ארבע או חמש כאלה בעשרים השנים האחרונות – פתאום כולם מחשבים את המסלול מחדש, ומבינים שכנראה יש שם משהו יותר גדול מהסידור שכבר סידרו לעצמם בראש ביחס לאנדי וורהול, כמשל.
או לטרטה. אם חיפשתם נמשל לכל זה.
וזה מה שהתערוכה ״טרטקובר. התערוכה.״ שנפתחה אתמול במוזיאון תל אביב עושה בדיוק.
אפשר הרי היה להעמיד בקלות כמה מאות עטיפות תקליטים – מ׳שבלול׳ ועד ׳מחכים למשיח׳ – על קיר אחד גדול, כמה עשרות פוסטרים על קיר אחר ועוד כמה עטיפות ספרים ואי אילו תוצרים גרפיים נלווים – והיתה לנו בובה של רטרוספקטיבה של מעצב גרפי חשוב שפועל במרחב וזמן נתונים, והיינו באים ומסתובבים בה ומתרשמים – והולכים הביתה שמחים וטובי לב.
אבל לא. לפני איזה חודשיים טרטה אמר לי יום אחד ״לא שם אף פוסטר של אריק שרון בתערוכה. מה, אני צריך שיידעו שעשיתי פוסטרים עם אריק שרון? עשיתי. מה זה רלוונטי עכשיו?״
וזה בדיוק המשפט שמוציא את התערוכה הזו מהמקום המקוטלג בראש המשותף שלנו, של טרטה של ״שלום״ (פוסטר יום העצמאות השלושים למדינה) ו׳שלום עכשיו׳ ו״התקליט עם הפעמון״ של מתי כספי, ומעביר אותה למקום הקאנוני שבו היא נמצאת, ולא סתם הזכרתי את אנדי וורהול כמשל קודם.
כי השפע, הפוריות, החיות והחיוניות שממש נשפכים מהקירות אל עבר הצופה, שממש מציפים את החלל ואת המשוטטים בו; כי יכולת ההתבוננות וטביעת העין, ובהמשכן יכולת הניתוח המבריקה ומגע היד הבטוח והחד משמעי, החדות וההחלטיות והרגישות – הן הויזואלית והן המילולית – והחספוס והרכות, וגם ההכרה בערך הדברים, שלו ושל אחרים, בזכות כל אלה העמיד טרטה עכשיו במוזיאון תל אביב את החזיון המקומי הנפלא ביותר שאני זוכר פה, ממש מפגן יום העצמאות או מצעד הגאווה של התרבות הישראלית. תערוכה שהיא לא סיכום ולא סקירה היסטורית, אלא יצירה חדשה בפני עצמה. סימפוניה אחת גדולה. חגיגה.
* * *
אני חוזר רגע להתחלה.
באופן פארדוקסלי, זה דווקא הכיבוש, אותו ׳כיבוש זה לא תרבות׳ שטרטה התייחס אליו בדברי הפתיחה שלו אתמול במוזיאון, שבסופו של דבר הצמיח לנו כאן את אחת מאבני היסוד של התרבות הישראלית הצברית העכשווית, מעין חומת מגן תרבותית, שכולנו יכולים לחסות בצילה ולהתהדר בה ולשאוב ממנה, ולהסתייע בה כאחת ההצדקות היותר נעימות של הקיום הזה שלנו כאן – העבודה של ידידי, ומורי ורבי – דוד טרטקובר.
לכו, אני אומר לכם, למקרה שאתם זקוקים לדחיפה קטנה בשביל לצאת מהבית.
* * *
כשטרטה דיבר איתי על הכריכה לספר האדום שלו, שיצא לפני שנים אחדות, הוא אמר לי ״אני הרי לא אמצא אף פוסטר אחד שלי לשים על הכריכה שיחזיק אותה״, אז אני פשוט אשים שם טקסט״. אז גם אני לא אשים כאן אף פוסטר של טרטה. אבל חתיכת פלאנלית, שתוכלו לבחור אם לכסות איתה את העיניים, או לנקות את עצמנו מבפנים.
