מגזין עיניים / ספטמבר 2015
עיצוב גרפי הוא כל מה שעוטף את החיים שלנו. הספרים שאנחנו קוראים בהם (או מסתכלים בתמונות), ההוראות איך לבנות מיטה שקנינו באיקאה, העטיפה של ארטיק בחופש בגדול, פרסומת בטלויזיה וגם האנשים הקטנים בתוך הרמזור.
בין כל הדברים שנמצאים תחת המטריה העצומה הזו שנקראת עיצוב גרפי יש כאלה שאנחנו יכולים להחליט אם אנחנו אוהבים אותם או לא, כלומר אם הם הטעם שלנו, כמו למשל הבית על קופסה של קוטג׳ או האיור של מיץ פטל. את אלה יכול כל העולם לאהוב, אבל אף אחד לא יכול לכפות עלינו את דעתו בקשר אליהם.
ויש גם כאלה שכולנו מוכרחים להבין באותן אופן, ועל פי רוב גם באותה מהירות – כמו למשל שלט עצור. אנחנו יודעים שאם מישהו יסתכל על שלט כזה ולא יבין שהוא מוכרח לעצור בלי קשר אם בא לו או לא, התוצאה עלולה להיות מאוד לא נעימה.
זה המקום שבו העיצוב צריך לתת תשובה שתהיה ברורה וחד משמעית, לטובת כולנו.
ובין הטעם הפרטי שלנו לבין הדברים שכולנו מוכרחים לנהוג על פיהם בדיוק באותו אופן, יש עוד מישורי התייחסות, כמו למשל להצליח להתמצא בתוך בניינים גדולים, בתחנות רכבת או בשדה תעופה. כשחושבים רגע על שדה תעופה, למשל, צצות המון בעיות הקשורות באיך להסביר לאנשים איפה השירותים, מאיפה לתפוס מונית או רכבת, איפה אפשר לאכול או לשתות משהו, ואיפה יושב מישהו שאפשר לשאול אותו שאלות, כלומר עמדת מודיעין.
ברור שאפשר לשים שלט שעליו כתוב ״שירותים״, ״מסעדה״ או ״מודיעין״. אבל באיזו שפה? שדות תעופה הרי מנקזים אליהם מיליוני אנשים מהמון ארצות, הם דוברים שפות שונות, שגם נכתבות בצורות שונות. אז באיזו שפה נבחר? נכון שאנחנו מקווים שרוב האנשים יידעו לדבר ולקרוא אנגלית לפחות. ואם אינם יודעים?
ולכן התפתחה ״שפת סימנים״ גרפית, כאלה שמוסכמים על כולם ויכולים להיות מובנים על ידי רוב האנשים. בדרך כלל הסימנים האלה הם פשוטים מאוד במבנה שלהם (אנחנו נוטים לומר שהסיגנוּן שלהם עבר הפשטה) וברורים לגמרי במה שהם אומרים, כך שאי אפשר יהיה להתבלבל בפיענוח שלהם.
בואו נסתכל למשל על השלט שמסמן שירותים (כאן למעלה מימין). כולנו מכירים אותו, יש שם איור של אשה ואיור של גבר. הם מאוד מאוד בסיסיים – אין להם פנים, החולצה שלהם לא משובצת או בעלת פסים, אי אפשר להבין אם יש להם נעליים או אם הם שמחים או עצובים. הם לא בהירי עור ולא כהי עור ואי אפשר לדעת האם הם סטודנטים או אנשים בני שישים. הם פשוט סמל של אשה וסמל של גבר.
המעצב שיצר אותם ״ניקה״ מהם את כל הסממנים שיכולים היו לרמז על תכונות אופי או מוצא או מצב רוח, מפני שכל אלה אינם חשובים כשכל מה שאתה רוצה להעביר זה שיש שירותים עוד קצת ישר וימינה.
לשלטים האלה אנחנו קוראים ״פיקטוגרם״. הפיקטוגרמים הם סמלים העשויים בהפשטה צורנית וצבעונית, כך שיעבירו רק את המידע הדרוש, בצורה הפשוטה והעניינית ביותר. סכין ומזלג, למשל, מסבירים שיש מקום לאכול בסביבה. זה לא חשוב אם זה פיצה או חומוס או אוכל מקסיקני, העיקר שנבין בצורה הפשוטה ביותר שיש מה לאכול בסביבה, גם אם נאכל בסוף בידיים או ננגב עם פיתה. כי סמל של ידיים או עיגול שמסמל פיתה לא היו מסבירים לנו בצורה מספיק טובה שמדובר במקום שאפשר להשיג בו אוכל באופן כללי ואנשים תמיד יוכלו לחשוב שבעצם מפנים אותנו למקום בו אפשר לשטוף את הידיים או לשחק כדורגל.
לציורים הפשוטים האלה, הנמצאים בתןך הפיקטוגרמים, אנחנו קוראים אייקונים. אייקון בא מהמילה היוונית איקונוגרפיה – אייקון – דמות, גרפיה – לכתוב. אנחנו בעצם הופכים את הציורים למעין כתב, שבו הצורות משילות מעליהן את כל הדברים שאינם עקרוניים להבנה של מה שהן מייצגות.
את הפיקטוגרמים, או האייקונים, מעצבים המעצבים לפי שיטה, שתאפשר להכיל עוד ועוד סימנים, כך שייראו שייכים כולם לאותה שפה. יש כל מיני סדרות של פיקטוגרמים שכבר הפכו למאוד מאוד מפורסמות. זו שמוכרת לרובנו יותר מכל היא סדרת הפיקטוגרמים (והאייקונים) שנעשתה לקראת המשחקים האולימפיים במינכן, גרמניה, בשנת 1972. מעצב אחד בשם אוטל אייכר, פיתח שיטה של גריד (שזו המילה המקצועית ל״רשת״) המורכב מקווים אנכיים, אופקיים ואלכסוניים ברווחים אחידים, ועל ידי מילוי שטחים שנוצרים בין הקווים האלה הצליח להכיל סמלים שמייצגים את כל ענפי הספורט בצורה מושלמת, ממש באותו אופן בו אנחנו נהנים למלא לעיתים משבצות בדף של מחברת חשבון עד שנוצרת צורה יפה.
אם נסתכל על דוגמאות משפת הפיקטוגרמים של אייכר בעיון, נשים לב שבעזרת מעט מאוד קווים העשויים בשתיים או שלוש דרגות של עובי ושכולם תמיד בעלי פינות מעוגלות, הוא הצליח לייצג את כל ענפי הספורט הקיימים באולימפיאדה, בלי שנתבלבל ביניהם כלל.
חלק מהסמלים, כמו זה של השירותים, כבר כל כך מוכרים ומפורסמים, שאפשר לעשות וריאציה שלהם, כלומר להתבסס על העובדה שכולם כבר מכירים אותם ו״לשחק״ איתם. ככה למשל עשו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק כשעיצבו אותו מחדש בשנת 2,000. המעצב לקח את המבנה הקלאסי של הפיקטוגרם וכופף מעט את הקווים של הדמויות בתוכו, כך שהוסיף תוך קריצה משועשעת לדבר המוכר והמזוהה כל כך.
