הברדק המתחולל בשילוט רחובות עירנו איננו תולדה של חשיבה יצירתית מהפכנית, אלא לב ליבה של תמצית הייצוג של החאפריות המקומית, זו שמרופפת כאן כל דבר ומזלזלת בו עד כדי בוז – כל רעיון של סדר, ארגון והיררכיה, הנחוצים להשגת כל מטרה כמעט
האחיינית שלי, ילדה מתוקה שמנגנת את עלי שלכת על סקסופון כאילו איב מונטאן בעצמו שר לה את זה בתור שיר ערש כל לילה לפני השינה, גרה עם שני ההורים שלה (ובמילים פשוטות – אחותי וגיסי) מזרחה מכיכר רבין. איזור 2 בתווי החנייה, למחפשים.
שמות הרחובות בשכונת מגוריה הם חוויה מלבבת לכל ילד או ילדה סקרנים, אלה הלומדים לקרוא ומתעניינים בו-זמנית בדמויות שמאחורי השלטים.
בייחוד אם הם חובבי אמנות צעירים.
לחובבי האמנות מזמן השיטוט שם את רמברנדט למשל, שנסמך אל אפרים ליליין והרמן שטרוק, האחד ממקימי בצלאל ומי שעשה את הלוגו של המוסד, ורעהו מגדולי אמני ההדפס. הנה מודיליאני מותח צוואר בואכה אורי לסר שהיה ״צייר יהודי – גרמני שהשתייך לקבוצת ׳בית הספר לציור בדיסלדורף׳״, לפי הויקיפדיה.
והנה חיים סוטין, הקודר והמאיים שבציירי יהודה, פורש כנפיים מעם רמברנדט וחוצה את בצלאל בכבודו ובעצמו. אותו סוטין, שבשעה שמארק שאגאל גאל את בהמותיו מהמסה שלהן, והעיף אותן באוויר כאילו אין שום גרוויטציה בעולם, העדיף דווקא תלה אותן על אנקולי קצבים בסטודיו שלו, והניח לכובד משקלן להתנקז אט אט אל רצפת הסטודיו ולבשרן להירקב, עד שתלונות השכנים גברו על הסרחון והגיעו אל אזני המשטרה.
* * *
אם ירצה מי מצעירי תל אביב להרחיב את ידיעותיו במודיליאני או בסוטין, יעתיק את שמו של האיש משלט הרחוב, ימהר הביתה אל האינטרנט ויהקליד את שהעתיק אל תיבת החיפוש והופ – קסם, שלא לומר אינפורמיישן הייווי.
אבל שוד ושבר. בעודו עובר אדם בסוטין פינת בלוך, אומר השלט Soutine מצידו האחד, אבל דווקא Suttin מן העבר השני. ממש טובים השניים.
וזה עוד כלום. מצד אחד סוטין הוא חיים. מצד שני לא. ובאנגלית שמו הפרטי נזכר באות התחילית שלו בלבד – H, סוטין. לעומת זאת, לא יידע התייר אם הוא נמצא בסמטה, בדרך, בשדרה או ברחוב, כי המילה ל-street תורגמה לאנגלית פונטית – Rehov.
למה? ככה.
* * *
הברדק המתרחש בשילוט רחובות עירנו (ומן הסתם גם בעיירות ובכפרים לכל אורכה ורוחבה של הארץ) איננו פועל יוצא של גישה חינוכית מהפכנית, שעניינה פיתוח חשיבה יצירתית ושבירת תפיסות עולם דוגמטיות בקרב האוכלוסיה המקומית. זוהי תמצית הייצוג של החאפריות המקומית, זו שמרופפת כל דבר ומזלזלת עד כדי בוז בכל רעיון של סדר, ארגון והיררכיה, הנחוצים להשגת כל מטרה כמעט.
התמצאות במרחב כמשל.
* * *
זה נורא מסובך לבנות סיסטמות שילוט. מחד הן צריכות לענות על המון צרכים, כמו למשל – ניראות ממרחקים משתנים, קריאות גבוהה, אחידות בשיטה למרות ההבדלים בתוכן (רחוב ״אלעזר החורני״ מול רחוב ״יפת״, למשל), ומאידך להחזיק מעמד לאורך הרבה שנים – כלומר להתגבר על אופנות ומצבי רוח של קהל.
ובכל זאת, במקומות שונים בעולם הצליחו. בלונדון ובוורשה, בניו יורק וברומא, בפריז ופראג, באבו דאבי ובאיסטנבול. יודעים מה? בכל מקום בעצם. סיסטמות פותחו והן נשמרות לאורך עשרות שנים, על סוגי כתב ששומשו בהן, הריווחים, גווני צבע וסוגי החומר. שהרי זו תמצית עניינה של כל סיסטמה, וזה בדיוק מה שלנו, הישראלים, אין כל עניין בו.
דוגמאות? בבקשה:
קחו את שדרות רוטשילד למשל. בהתבוננות על השלטים לאורך חמשת צמתים בהם פוגשת השדרה חמישה רחובות – שד״ל, יבנה, אלנבי, נחלת בנימין והרצל – ניתן למצוא את אותה מוגדרת כ: Blvd., Sderot ו-Sdeerot. רחוב שד״ל זוכה לשתי גירסאות משני צידי המתרס: Rehov Shadal ו-Shedal St, בנימין אדמונד (שמותיו הפרטי והאמצעי של מר רוטשילד) מופיע באות קטנה (אך בסוגריים גדולים) לפני רוטשילד (במקומות בהם טרח המשלט לציין את שמו הפרטי והאמצעי), פירוט שמו המלא של חוזה המדינה לעומת זאת – בנימין זאב תיאודור – מופיע אחרי ההרצל.
הטיפוגרפיה, מאידך, עשויה כמעט ללא רבב. בחירה אחידה של דוד שמן. מוגשת אמנם בסגנונות שונים של עיבוי והשמנה, הצרה וריווח בין אותיות, המעידים על ריבוי מבצעים וחסר ביקורת מצד המזמין, ובכל זאת נדמה כי זה הרבה יותר ממה שאפשר היה לבקש.
או שלא.
הרשות המוניציפלית של אבו דאבי, עיר-מדינה שצמחה, ליטראלי, מן החולות בשנות השישים והפכה לאחד המקומות העשירים בעולם, ביקשה לסדר את סיסטמת הניווט וההתמצאות ברחובותיה (זה השם המקצועי של הדברים – Signage and Wayfinding). בשנת 2010 הם פנו לפירמה בריטית, שנדרשה לא רק לעצב את מערך השילוט בעיר, אלא עוד קודם להמציא סיסטמת שמות לרחובות ודרכי שימוש במספרי הבתים (אלה וגם אלה לא היו קיימים בחלקים גדולים של העיר) וכן מערך חינוכי שילמד את צעירי העיר להשתמש בסיסטמות אלו. וזה אשכרה הצליח.
גם איסטנבול, אם להסתכל רק על דוגמאות מהמזרח הממש קרוב, משקיפה עלינו בזלזול בכל הנוגע לשילוט רחובותיה. העיר בת חמישה עשר מיליון התושבים, המפוזרת על שטחים עצומים, בנתה לעצה גם היא סיסטמה נוחה יעילה ואסתטית, המשרתת את הבאים ברחובותיה ביעילות ובקלות.
אבל לא ברחובות שלנו.
למה? אולי כי זה לא חשוב. אולי כי אי אפשר להוציא כאן שום דבר מאף בעל מקצוע. אולי כי הפקידות האחראית על הספקים אינה מבינה את המשמעות של פיקוח ושמירה על סטנדרטים. אולי כי עיגול פינות הוא ערך לאומי אצלנו, גם פינות של רחובות. לא יודע. נראה שכל התשובות נכונות. אבל במקום מתוקן ישנם דברים שלא עומדים לדיון. שמרגע שהוחלטו אין צורך לחזור לנקודת ההתחלה שוב ושוב ולבדוק את תקפות ההחלטה.
במציאות חליפית היו פונים נציגי העיריה למשרד עיצוב (אני למשל, אבל אני לא היחיד) ומקבלת הצעה עניינית, העונה על כל הדרוש. אחר כך היו יוצאים לדרך ההפקה, לפי מכרזים המציגים את סך הדרישות לביצוע, ואז היו מפקחים על המבצעים לפי אותם פרמטרים שנקבעו מראש. ספק מסויים לא עומד בדרישות? שיילך הביתה ויתלה לעצמו את השילוט שם. שישים את שדרות ההשכלה בחדר הילדים, את רחוב אסתר המלכה והמלך ג׳ורג׳ אצלו בחדר השנה ואת רחוב הבשמים בשירותים. את השילוט של כולנו שיבצע כמו שצריך אם הוא לא רוצה למצוא את עצמו מתקלח בין עולי הגרדום ליורדי הסירה.
* * *
או סתם להצטרף לגדוד העברי. יוד מיותרת בעברית לא מחפה על ה-D החסרה באנגלית,(אפילו שהגוד העברי איננו רע בסך הכל) ושניהם זה עוד כלום לעומת סך השגיאות בערבית, שמרביתנו, לדאבוננו, איננו קוראים. אבל הי, תראו, פרנק ריהל במקום דוד בתור פונט.
תבחרו ותצעדו.
